כפות רגליים של צרפתיה

חזרתי ערב קיץ אחד מהחדר כושר והייתי בדרכי הביתה כשעברתי ליד הסופרמרקט והחלטתי לעשות שם סיבוב. 

זו היתה טעות.

ממש קרוב לכניסה הבחנתי בשתי בחורות צעירות.

עוד מרחוק הבחנתי שכפות רגליהן חשופות ומשהו שם נראה טוב.

הן עמדו בתור עם עגלה מלאה למחצה במוצרים וחיכו לתורן.

הן דיברו צרפתית.

אני התקרבתי ומיד הלב שלי התחיל להלום בפראות.

שתיהן היו צעירות ומושכות אבל זו עם החצאית הירוקה החזיקה בבעלותה זוג כפות רגליים של דוגמנית.

נעמדתי אחריהן בתור. בלי מוצרים. בלי עגלה. בלי כלום. עם לב דופק ונשימה מואצת. אחוז בגירוי שרק אני חווה בעוד שהאנשים סביבי בוהים בי בשעה שאני נעמד באמצע הדרך, עם בגדי ספורט ותיק ומפשפש במכשיר הסלולרי שלי.

למה אנשים בוהים בי קיבינימט עכשיו?

אה כן. הם רוצים להיכנס לתור ולא מבינים אם אני עומד בתור או מה קורה איתי.

זזתי מעט הצידה ואז הבנתי שהתרחקתי מכפות הרגליים האלה אז התקרבתי חזרה וצילמתי עוד תמונות.

שלחתי תמונה אחת לכיוונה של השניה, אבל כפות רגליה, שאף על פי שהיו טובות בפני עצמן, לא הגיעו לרמתן של הבחורה הראשונה.

לקחת אוויר. לעצור את הנשימה ולסחוט את ההדק. ככה מלמדים אותך בטירונות לקלוע למטרה בתום ירי לאחר מאמץ.

וזה מה שעשיתי פה עכשיו. 

לקחתי אוויר.

עצרתי את הנשימה.

קליק והנה תיעדתי בצורה מדוייקת זוג כפות רגליים שמגיע קרוב לשלמות בעיניי.

עור חלק, נעים ומזמין. אין זכר לוורידים. כאילו אין לה ורידים. צבע עור שזוף כפי שרק צרפתיה שצולה את עצמה בשמש של אוגוסט יודעת לעטות.

ציפורניים משוחות באדום שמושך את העין על רקע השיזוף ומחמיא לאצבעותיה שצורתן מושלמת.

אצבעות ארוכות, עם הרבה מקום להכניס את הלשון בינהן ואני כל כך רציתי לשים את הלשון שלי שם ולהעביר אותה בין האצבעות המסודרות שלה.

בוהן נהדרת, עם "צוואר" וצורה עגלגלה.

אז הנה אני. ניצב שם בסופרמרקט ולמולי בחורה שבקנה מידה של אחרים היא פצצת מין ערומה. המשיכה שלי לכפות רגליה היתה מיידית, עוצמתית ובלתי מתפשרת.

יש מקרים שבהם אני מתמלא היסוסים ותהיות אבל פה לא היתה שום שאלה - אני חייב לדבר עם הבחורה הזו ולנסות להגיע למצב שכפות רגליה בפה שלי. 

הסיכויים בכלל לא היו רלוונטיים. כפי שחבר טוב אמר לי בשעה שחיפשתי עבודה - "מי שלא מנסה לעיתים רחוקות מצליח". 

ואני התכוונתי לנסות.

אז כעת התרגשתי. ידעתי שאני הולך לדבר איתה וידעתי שאין לי כוונה ללכת בלי לעשות את זה והתרגשתי.

יצאתי מהסופרמרקט וחיכיתי שהן תסיימנה עם הקניות ותצאנה החוצה. אבל הן לא יצאו.

משהו הסתבך להן והן נתקעו בדרך החוצה.

 ונתקעו.

 ונתקעו

 ונתקעו.

 ואני חיכיתי בחוץ והמשכתי להתרגש. קיוויתי שאיכשהו זה יצליח לי ואני אגיע למצב שכפות הרגליים האלה בפה שלי.

אבל הן עוד בפנים. מחכות. מדברות. מתווכחות שם עם כל מיני אנשים.

ולי היה משעמם אז מדי פעם נכנסתי וצילמתי עוד קצת.

 ועוד קצת.

ועוד איזו תמונת מרחוק.

 ותמונת גוף ככה לסוף.

ואז הן יצאו. מחזיקות מלא שקיות ופונות ללכת למקום שבו התגוררו.

הלכתי אחריהן קצת כדי להתרחק מסופרמרקט ומהשומר שכבר בהה בי בחשד והתחלתי לחשוש שהוא מזהה אותי מפעמים קודמות ששרצתי שם.

עוד כמה צעדים. חיכיתי שהן תיכנסנה לאיזור עם האור כדי לתת למצלמה הנסתרת עוד הזדמנות לתיעוד נוסף של שלמות הכפות.

עוד כמה צעדים והלב דופק חזק. חולשה נשלחת לאיברים וזעקות פנימיות צווחות לי להפסיק וללכת הביתה - היכן שאין התרגשות כזו. אבל אני למדתי שהקולות האלה לא רוצים בטובתי ולא הקשבתי להם. 

שמעתי את עצמי אומר סליחה. ואז חוזר על זה בקול קצת יותר רם.

ואז הן עצרו.

פניתי לבחורה שכפות רגליה יצרו אצלי גלי התרגשות וסערה מינית כזו ואמרתי משהו כמו "סליחה על ההפרעה".

אבל היא בהתה בי ולא הבינה.

הבחורה השניה, החלטתי שהיא אחותה הגדולה, שאלה במילים עילגות מה אני רוצה.

שאלתי אם הן מבינות עברית והאחות השיבה שקצת אבל שאמהר כי ה"שקיות חזקות" להן. כלומר כבדות.

אז ניגשתי מיד לעניין ואמרתי לאחות שאני רוצה את הטלפון של בעלת החצאית הירוקה. מקרוב ראיתי עכשיו שיש לה פצעי בגרות על הפנים.

האחות מיד אמרה "לא" באופן נחרץ ולקחה הצעירה משם ללא דיחוי.

עמדתי שם עוד כמה רגעים, מרגיש מושפל ללא הצדקה לחוש כך. 

עברו לא מעט ימים עד שכפות הרגליים האלה הפסיקו להסעיר אותי והפורקן שקיבלתי ,כשבהיתי בתמונות המדוייקות שהצלחתי לתפוס ועינגתי את עצמי, היה מהיר וחזק, אך לבסוף כפות רגליים אחרות וסיפורים אחרים השכיחו ממני את הצרפתיה הקטנה הזו וכפות רגליה המושלמות.