חרטות

עדיף להתחרט על משהו שעשית מאשר על משהו שלא עשית.

זו אחת האמונות שבהן אני מחזיק.

אני מודה שאלו שתי אלטרנטיבות לא אידיאליות.

בהחלט ייתכן שתעשה דברים שתצטער עליהם כל חייך ותחפש איך אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל כשאנו מתגלגלים במרחב ומכלים את השנים, החודשים, הימים והשעות שנותרו לנו על הכוכב הזה, כדאי שמה שנשאיר אחרינו יהיה תוצר של עשייה ולא של נוכחות פאסיבית.

בנקודות מסויימות בחיי נהנתי להיות צופה ולא משתתף. אני מניח שזה מנוגד לרוח הברוטלית הישראלית הממוצעת, אבל באותם זמנים חשתי שאין לי מה לתרום, ומצאתי סיפוק בלצפות כיצד אנשים סביבי מדברים, מתנהגים וחיים את חייהם.

בסרט "סליבר" מ1993, עם שרון סטון המדהימה, מתוארת מערכת יחסים אירוטית של בחורה עם גבר שגר בבניין בבעלותו, שבו יש לו מצלמות המתעדות את כל מעשי שכניו. הוא מצלם הכל ונהנה לצפות ולדעת מה מתרחש אצלם. הצעירה ששרון סטון מגלמת מגלה את התחביב, מתמכרת אליו בתחילה אבל לבסוף אומרת לו "I want my own experiences". היא רוצה חוויות משלה, ולא רק לצפות באחרים. 

שורה כל-כך מובנת מאליה אבל גרמה לי, הצעיר, להבין שבמידה מסויימת, נמנעתי מלהשפיע על הסובב אותי. חייתי בפאסיביות כאשר אני כמעט ולא יוזם אלא רק מגיב ליוזמות של אחרים.

בשנים שהגיעו אחר-כך שמתי לב בחדות לכל השפעה שהיתה לי על הסביבה. כיצד משפטים או מעשים שעשיתי שינו את אורח חייהם של הסובבים אותי. אפילו השינויים הקטנים ביותר גרמו לי להרגיש קיים ולא רק חלק מהתפאורה.

הסרט "בחזרה לעתיד" מתאר בדיוק את הדברים האלה. מרטי מק'פליי מגיע אל העבר ומפריע לפגישה של הוריו. כתוצאה מכך, הוא והאחים שלו מתחילים להעלם מהמציאות, כפי שמשתקף בתמונה של שלושתם שהוא מחזיק. ככל שהסיכויים לעתיד שמרטי זוכר הולכים ונמוגים, כך התמונה שלו ושל אחיו נמוגה. העתיד והקיום של מרטי תלויים לחלוטין באביו הצעיר, ג'ורג' מקפליי - נמושה ופחדן שזכה באשתו במקור מאחר והיא ריחמה עליו כאשר נפצע. 

אבל במציאות החדשה שמרטי יצר בעל כרחו, אביו לא נפצע וכעת על מנת לתקן את המעוות, ג'ורג' נדרש למעשים. והוא לא איש של מעשים. בסופו של דבר, ג'ורג' מתגבר על יצרו החלש עומד על שלו, זוכה בנערה ומציל את מרטי כפי שהשתקף בסצינה הבלתי נשכחת:

העזרה והתמיכה של מרטי האסרטיבי באביו חלש האופי יכלו להגיע רק עד גבול מסויים ומאותה נקודה היה צריך לפעול ג'ורג' לבדו. מוכה פחדים וחרדות ולמצוא את הדרך להתגבר על הפחד המשתק מלפעול.
הסרט הציג, במידה מסויימת של הגזמה כמובן, כיצד העתיד של ג'ורג' משתנה לחלוטין עקב האקט האקטיבי הזה. במקום לגדול ולהפוך ללוזר מבוגר ובינוני הוא נהיה סופר מצליח ומבוסס.

כמעט בחרדה הגעתי למסקנה שהמעשים שלי יקבעו את עתידי ואילו חוסר מעש מצדי יגרור עתיד שנקבע ע"י אחרים.

זו מסקנה שכל גבר צריך להגיע אליה מוקדם ככל האפשר.  מסקנה שצריך לאמץ ולהתחיל לפעול על פיה בטבעיות בשלב מוקדם ככל האפשר.

לא אוכל לומר שהצלחתי לנפות את הג'ורג' מקפליי שבי לחלוטין ולהפוך למרטי מקפליי טהור. היו מספיק מקרים במהלך חיי שבהם נתקפתי בפחד משתק שלא אפשר לי לפעול, בעיקר מול בנות המין היפה.

יש לי הרבה סיפורי הצלחה שחלקם הלא מבוטל נבעו מיוזמה ותעוזה שלי. אין כמו תחושת הסיפוק שבלהתחיל עם בחורה, לצאת איתה, לנשק אותה ולהיות איתה כשבמקום קטן במוח אתה זוכר שאתה עשית את זה. אתה זה שניגשת, אתה זה שיזמת ואם היית בוחר להמשיך לשבת על הספסל ולתת לרגע לחלוף לא היית פה עכשיו.

יש בהצלחה הזו תחושת סיפוק.

אבל כשאתה ניצב בפני רגע כזה, ואתה יודע שפעולה מצידך עשויה להוביל לעתיד משותף וחוסר פעולה תשאיר אתכם בקווים מקבילים, ההשלכות של זה עשויות להיות משתקות. עדיף לא לחשוב על זה ככה.

אז הפוסט היום יעסוק דווקא באלו שלא העזתי לגשת אליהן. מדובר בבנות שהיו בקרבתי באוניברסיטה אבל לא מצאתי את היכולת לשים את הביצים שלי על השולחן ולנסות את מזלי.

הסיבות הן רבות ורובן תירוצים.

חששתי מדחיה - זה לא פשוט להיות גבר. לא כולנו יצורים קרים נטולי רגשות שחושבים רק מהזין. למעשה לגבר יש מנעד רגשות הרבה יותר רחב מאשר לאישה. זו הסיבה שאנחנו צריכים לשלוט עליהם, להצר אותם ולגמד אותם. אם לא נעשה את זה נהפוך לעיסה דביקה ולא נוכל לתפקד. לא כיף לקבל "לא". לא כיף לקבל דחיה כשבראש אתה כבר מריץ תסריטים שלכם בוחרים מפיות לחתונה/ בוחרים ספות לסלון/ הולכים יד ביד באוניברסיטה או אפילו סתם שוכבים. 

חששתי מהשפלה - לא פשוט להסתכל בעיניים של בחורה שדחתה אותך. בייחוד אם אתם ממשיכים להסתובב באותם חוגים. יש תחושה שלנצח היא תרגיש עליונות עליך וכל מבט שלה יהווה התרסה - "אתה רצית אותי ואני לא רציתי אותך". האמת היא שזה שטויות. גם אם רצית אותה באותו רגע שבו התחלת איתה, אתה יכול לשנות את דעתך.

אתה יכול לשנות אותה אפילו בזמן שדיברת איתה מקרוב וראית דברים שלא אהבת. אתה יכול לשנות את דעתך עפ"י הדרך שבה היא דחתה אותך. אתה יכול לשנות את דעתך אחרי שיצאתם, אחרי ששכבתם, אחרי שהייתם ביחד שנה, אחרי שהייתם נשואים 20 שנה או סתם (במקרה שלי) אחרי שראית קצת יותר טוב את כפות רגליה..

אבל זה לא נעים. אם זה היה נעים או פשוט - בנות היו עושות את זה יותר. אבל לא יודע מה אתכם, אני כבר לא ילד והתחילו איתי ממש ממש מעט בחורות לאורך חיי. אולי גם זה הולך להשתנות.

לא ידעתי מה להגיד - איך לעזאזל ניגשים לבחורה ומתחילים איתה בכלל? איך עושים את זה בלי לצאת קריפי או נלהב מדי או סתם לחילופין נלהב פחות מדי עד שהיא מפספסת את הנקודה?

אז לבחורה הראשונה שממלאת אותי בחרטות קוראים נירה. החרטות במקרה שלה מוגברים מאחר ואני די משוכנע שהיא היתה מעוניינת בי. לא החלפנו מילה מעולם, אבל החלפנו מבטים. אני הייתי בשנה האחרונה שלי והיא רק התחילה. משום מה, היה נראה לי שזו סיבה מספקת להסס.

היא נראתה בדיוק כמו הטעם שלי בנשים. 

היא נראתה כמו הבחורה שהייתי אמור להתחתן איתה. 

בדיוק בגובה הנכון, עם פנים מעוגלות ויפות, חזה כבד, גוף מחוטב, רגליים רזות וכפות רגליים יפות.

לא רק שהחלפנו מבטים, היא אפילו יצאה מגדרה (בסטנדרטים נשיים כמובן) כדי לתת לי צ'אנס. באחת ממסיבות הסטודנטים היא רקדה לידי דקות ארוכות בזמן שהחברים שלה היו רחוקים כדי שתהיה לי הזדמנות להתחיל לדבר איתה. אבל אני הייתי בשלי, ג'ורג' מקפליי מוחלט. לא מעז לעשות את הצעד. אחד הידידים שלה ראה שהיפה הזו רחוקה והוא קרא לה אליהם. שואל אותה למה היא רוקדת כל-כך רחוק. 

שם הפסדתי אותה.

למה לא התחלתי איתה? חששתי להגיד את הדבר הלא נכון. חששתי להרוס את מה שבניתי בראש. חששתי וחששתי עד שהרגע חלף ונשארתי עם החששות.

המשכתי לאכול את הלב על החולשה הרגעית הזו הרבה יותר מדי זמן. זו האמת.

היו בנות אחרות, היו בנות לא פחות יפות ולא פחות מושכות אבל היא היתה ועודנה הסמל לחולשת האופי שלי. עדות מהלכת לכך שהפחד, הספק והפקפוק העצמי מסוגלים לפעמים לנצח אותי.

נשארנו זרים. וככל שעבר הזמן והמשכתי לראות אותה, ראיתי שהיא משהה את מבטה עליי לתקופות קצרות והולכות ואני התקשיתי יותר ויותר לאזור את האומץ מכל הסיבות שפירטתי לעיל. 

הצלחתי אפילו לברר בפייסבוק אם היא פנויה. גיליתי שכן. עדיין לא העזתי. 

פאק, קשה לי לכתוב על זה אפילו.

כשעברו השנים ויצאתי מהאוניברסיטה, הבנתי שכנראה כבר לא נתראה והעזתי להתחיל איתה בפייסבוק.

היא לא הגיבה.

לא יכולתי להניח לזה. המשכתי לפקוד את הפרופיל שלה מפעם לפעם, להסתכל על התמונות ולחוש את הלב נשבר קלות שוב ושוב על מה שיכול היה להיות ומעולם לא הנחתי לו לנסות לקרות. 

אני עצרתי את זה. אני מנעתי את זה בחוסר המעש שלי ועכשיו אנחנו חיים בנפרד והיא אפילו לא מודעת לקיומי.

לפני מספר חודשים ראיתי אותה. עכשיו, כשעברו מספר 5-6 שנים, כבר הייתי קצת יותר בשל ומפוכח. ידעתי שיש לה חבר רציני ושהיא גרה איתו. אבל הייתי חייב לנסות. למען העבר, למען הייסורים שהאכלתי את עצמי על גבריותי הפגומה הייתי חייב לפחות לדבר איתה. להראות לעצמי שאני יכול.

אז עשיתי את זה. עכשיו זה לא היה כה קשה. 

שאלתי אותה אם אנחנו מכירים. היא אמרה שלא. הבחורה שהיתה אמורה להיות אשתי לא זוכרת אותי בכלל.

היא היתה מתוקה ונימוסית. אני בטוח שמתחילים איתה הרבה, אבל היא הניחה לי בסבלנות להציע לה. היא אמרה שיש לה חבר והודתה לי על המחמאה. איחלתי לה ערב טוב והבנתי שבמקרה שלי מרטי מק'פליי איחר במה שנים. את השיחה הזו היינו צריכים לעשות כשראיתי אותה לראשונה באוניברסיטה והיא נעצה בי את עיניה החומות והסקרניות, ליוותה אותן בחיוך מזמין ולא התיקה את מבטה. עד שהלכתי משם. 

עכשיו היה מאוחר מדי.

מספר שבועות לאחר מכן, ראיתי אותה נכנסת לסופר. עם כפכפים. הלכתי אחריה וצילמתי את כפות רגליה. עמדתי שם בקרבתה ועשיתי את עצמי מתעמק בסלולרי שלי. 

זו לא היתה שעתי היפה ביותר והתלבטתי אם לספר על זה בכלל.

עמדתי לידה וצילמתי את כפות רגליה, כי זה מה שאני עושה. 

היא הבחינה בי אבל לא זכרה אותי או התייחסה אליי בכלל. אי אפשר לשנות את ההווה בזמן ההווה. 

צילמתי את כפות רגליה עפ"י כל השיטות שפיתחתי, עד שהייתי משוכנע שקיבלתי מספיק תמונות טובות והלב שלי נשבר. 

במקום שאכיר את כפות הרגליים שלה וטעמן היטב ומכל הכיוונים. במקום שאניח את ידי על מותניה בזמן שהיא מחכה בתור לגבינות יצרתי מציאות שבה אני לא יותר מאשר הסוטה בסופר שמצלם את כפות רגליה ומאונן עליהן אחר-כך. זה כל מה שנשאר לי ממנה.

כשסיימתי לצלם יצאתי משם בלב כבד. 

הנה התמונות שצילמתי:

יש עוד חרטות בעברי. אבל זה מספיק לי להפעם.

כן. עשיתי הרבה שטויות בחיי. היום ובדיעבד אני מסתכל עליהן בחיוך.

אבל בלילה בלילה, כשהכל חשוך ואני לבד, צצות השטויות שלא עשיתי.

והן, ידידיי, הן לא גורמות לי לחייך כלל וכלל.