אז זוכרים את הבחורה משבוע שעבר? זו שאמורה היתה לסגור לי פנטזיה ישנה?
אז היא חתכה.
ולכבוד המאורע החלטתי שזו הזדמנות טובה לדבר קצת על הסוגיה הזו.
למען האמת, היא די הצליחה להפתיע אותי.
לאחר שתי פגישות שבהן התקרבנו לאט לאט נסעתי אליה שוב, ביום שישי האחרון.
נסענו לבית קפה בעיר שלה, ניהלנו שיחה נעימה שאפילו נהייתה מעמיקה. החזקנו ידיים והנחתי לעצמי לטבוע ביופי שלה.
בדרך החוצה מבית הקפה, הלכנו חבוקים ואני זכיתי למבטי קנאה מכמה נערים בקרבת מקום. להם לא היתה דרך לדעת שלמעשה תוך שעתיים זו תהיה הפעם האחרונה שאני והיא נתראה. מבחינתם אני מזיין אותה קבוע.
החזרתי אותה הביתה. התנשקנו מלא באוטו, סוף סוף היא נתנה לי קצת מהלשון שלה. שלחתי ידיים וליטפתי את התחת הקטן שלה. ליקקתי את הצוואר הרך שלה ומיששתי את החזה הפצפון שלה מחוץ לחולצה.
היא לא נתנה לי לגעת לה ממש בחזה או בתחת, אבל הנחתי שנגיע לשם בקרוב.
לפני שנפרדנו היא רצתה שניפגש קצת יותר, ולא רק פעם בשבוע.
אמרתי שניפגש השבוע בתל-אביב אחרי העבודה.
אבל יומיים אחרי כן, אחרי הסתמסות קלילה ולא מחייבת, שאלתי אותה בהודעת טקסט אם היא מתגעגעת אליי.
אין תשובה.
זה קצת הטריד אותי, אבל הייתי עסוק לא יכולתי להתקשר.
היא התקשרה.
הדרך המתכתית שבה היא אמרה את השם שלי הבהירה לי שמשהו השתנה.
שאלתי אם קרה משהו אבל היא סתם התחמקה.
ואחרי כמה שניות של שיחת חולין היא אמרה שהיא חשבה על זה ולא מתאים לה קשר עכשיו.
בואו ניקח רגע פסק זמן ונבין איזו שורת פרידה מנצחת זו.
מן הסתם זה גלגולה של השורה:"זה לא אתה - זה אני" הידועה, אבל עם קצת יותר חן. מה כבר אני יכול להגיד על דבר כזה?
אז מה כבר יכולתי להגיד?
הרבה דברים עברו לי בראש.
אני חושב שהדבר הראשון היה שפגשתי אותה 3 פעמים ואפילו לא נגעתי לה בכפות הרגליים פעם אחת. כמובן שאפשר להאשים את החורף בכך, אבל יש לי תחושה שלאדם מיומן יותר בהתנהלות עם נשים - פשלה כזו לא היתה קורה.
הדבר הבא שחשבתי עליו הוא שאני לא הולך לשכב איתה, לא ללקק את כפות הרגליים שלה, לא להריח אותה, לא להתנשק איתה ולא להגשים את הפנטזיה בדמותה.
מיד אחרי כן, הבנתי שכל המידע שהיא דחפה לי בראש - האחים שלה, ההורים שלה, החברים שלה, איפה היא עבדה, מה היא למדה, התחביבים שלה, המוסיקה שהיא אוהבת, הטיולים, החוויות, ההעדפות, העקרונות - כל זה הפך למיותר.
השיחות הארוכות, הזמן שהשקעתי, הכסף שהוצאתי - כל זה היה בזבוז זמן אחד מתמשך.
ולבסוף הבנתי שאני פשוט לא הולך לראות אותה יותר.
ואז נהיה לי עצוב.
אז מה כבר יכולתי להגיד?
במקרה, הפעלתי את אפליקציית הקלטת השיחות (יש לי צרות עם אחת מחברות התקשורת אז אני מתעד את השיחות איתה. סיפור ארוך), ושמעתי את ההקלטה של השיחה הזו כמה פעמים.
אחרי שהיא הטילה את הפצצה הזו אני פשוט לא ידעתי מה לומר.
היא מלמלה משהו בעניין שיהיה לי רק טוב ושאני מאוד חמוד, אבל אני הייתי עסוק בלהגות בדברים שציינתי לפני כן ולהעריך את האובדן.
מעבר לזה, כאחד שהיה לא פעם מהצד השני (ותאמינו לי שאתם הולכים לקרוא על זה), ידעתי איזו מועקה היא חשה בגללי. ידעתי שהיא מתלבטת זמן מה איך לעשות את זה ומתי העיתוי הנכון והיא מחכה לשעת כושר להיפטר ממני - מה כבר לעזאזל יש לי לומר לה אם כן?
חשבתי לרגע לנסות לשאול, לנסות להבין, אבל ידעתי שאין בכך שום טעם. היא איבדה עניין ואולי אפילו יצאה אם מישהו אחר במקביל (היה איזה סרט שהיא ראתה ערב אחד בקולנוע וקצת רעד לה הקול כשהיא סיפרה על כך) ולבסוף בחרה בו כך שלי אין איך ללמוד ממנה איפה טעיתי.
"טוב.. אז.. יאללה.. ביי".
זה מה שהיה לי לומר לה. מגומגם, מבולבל, מאוכזב.
מה שגיליתי בימים לאחר מכן הוא שאני מתחיל לזהות דפוס מחשבה אצלי כאשר אני מקבל דחיה, בין אם זה בחורה, מקום עבודה או סתם חבר. המוטיב הראשי הוא תקווה וציפייה שהצד שעזב יימלך בדעתו ויחזור בו, שיראה בי פתאום, אולי באופן האצילי או לחילופין הרגשני, שבו קיבלתי את הפרידה, איזה פן חדש ואטרקטיבי.
זה מעולם עוד לא קרה.
למען האמת, אני לא בטוח אם אני מעדיף פרידה שכזו או את הדרך הפחדנית הישנה של להעלם. אני מניח שאני מעריך את הדרך הישירה - אבל למען האמת, זה לא פחות כואב.
זה נכון שכוונותיי כלפי העלמה לא היו טהורות. ונכון שלבי לא בדיוק נשבר.
אבל אף פעם לא נעים לשמוע שיש מישהו או מישהי שמעדיף לא לראות אותך, לא לשמוע אותך למשך שארית חייו.
הסיפור הזה החזיר אותי לבחורה אחרת שזרקה אותי. לפני שנים רבות זה היה. הכרנו בחו"ל והיה לנו רומן קצר ומלא תשוקה. היא לא היתה יפה בעיניי, אבל גודלה הקומפקטי כל-כך קרץ לי. הרגשתי גדול וגיבור לידה. לא היו לה כפות רגליים יפות ולא היה לה חזה מרשים - אבל היה לה תחת מטורף.
הנה כמה תמונות שלה:
גם היא לקחה אותי בזמנו לשיחה והבהירה לי שזה נגמר. אז הכאב היה קצת יותר גדול. למעשה רציתי שנישאר ביחד עוד הרבה זמן בעוד שהיא העדיפה את חיי ההוללות והרווקות. אבל התגברתי והמשכתי הלאה. ככה זה בחיים.
בכל אופן, אם נחזור לסיפור המקורי, אין בי כעס על העלמה. אני מבין את המקום ממנו היא באה. קצת כואב לי על הפספוס אבל יש לי כבר תוכנית מגירה.
בהנחה שהיא לא תמחק אותי מהפייסבוק ואת המספר שלי מהנייד, אני אזום איתה פגישה בעוד כמה חודשים - כשכבר יהיה חם. אציע לה ערב רגוע על חוף הים, רק כדי לדבר בלי שום דבר מחייב. ושם, על השמיכה, בחושך, עם רחש הגלים - אני כבר אגיע לכפות הרגליים שלה. הו כן. לפני שהיא תבין מה קורה איתה כפות הרגליים שלה יהיו בפה שלי ובכך אסמן את הוי הנחשק על הסיפור איתה ואוכל להיות שקט עם לא לראות אותה יותר.
בינתיים חשבתי לי להרגע קצת ולהפסיק לנסות ליזום עם בנות. התהליך מעייף ויקר בסה"כ, ואסור לשכוח שברקע של כל הסיפור הזה יש בחורה אחרת שאני יוצא איתה ומנסה בכל מאודי להיות נאמן לה.
אולי הגיע הזמן שאתמסר לבחורה אחת ואנסה לפתח כיוונים אחרים בחיי?
כמה אנרגיה וזמן נסחטים ממני דרך החיים הזו?
אבל בעוד שאני מתכנן להשקיע קצת זמן רק בבחורה אחת, התקבלה פתאום הודעה מפתיעה בצ'ט של הפייסבוק:
"מה קורה מאמי".
היתה זו שירן.
ולה היו תוכניות אחרות לגבי מצב הרוח שלי והגישה שלי כלפי בנות.
אבל על כך נדבר בפעם הבאה.
אז היא חתכה.
ולכבוד המאורע החלטתי שזו הזדמנות טובה לדבר קצת על הסוגיה הזו.
למען האמת, היא די הצליחה להפתיע אותי.
לאחר שתי פגישות שבהן התקרבנו לאט לאט נסעתי אליה שוב, ביום שישי האחרון.
נסענו לבית קפה בעיר שלה, ניהלנו שיחה נעימה שאפילו נהייתה מעמיקה. החזקנו ידיים והנחתי לעצמי לטבוע ביופי שלה.
בדרך החוצה מבית הקפה, הלכנו חבוקים ואני זכיתי למבטי קנאה מכמה נערים בקרבת מקום. להם לא היתה דרך לדעת שלמעשה תוך שעתיים זו תהיה הפעם האחרונה שאני והיא נתראה. מבחינתם אני מזיין אותה קבוע.
החזרתי אותה הביתה. התנשקנו מלא באוטו, סוף סוף היא נתנה לי קצת מהלשון שלה. שלחתי ידיים וליטפתי את התחת הקטן שלה. ליקקתי את הצוואר הרך שלה ומיששתי את החזה הפצפון שלה מחוץ לחולצה.
היא לא נתנה לי לגעת לה ממש בחזה או בתחת, אבל הנחתי שנגיע לשם בקרוב.
לפני שנפרדנו היא רצתה שניפגש קצת יותר, ולא רק פעם בשבוע.
אמרתי שניפגש השבוע בתל-אביב אחרי העבודה.
אבל יומיים אחרי כן, אחרי הסתמסות קלילה ולא מחייבת, שאלתי אותה בהודעת טקסט אם היא מתגעגעת אליי.
אין תשובה.
זה קצת הטריד אותי, אבל הייתי עסוק לא יכולתי להתקשר.
היא התקשרה.
הדרך המתכתית שבה היא אמרה את השם שלי הבהירה לי שמשהו השתנה.
שאלתי אם קרה משהו אבל היא סתם התחמקה.
ואחרי כמה שניות של שיחת חולין היא אמרה שהיא חשבה על זה ולא מתאים לה קשר עכשיו.
בואו ניקח רגע פסק זמן ונבין איזו שורת פרידה מנצחת זו.
מן הסתם זה גלגולה של השורה:"זה לא אתה - זה אני" הידועה, אבל עם קצת יותר חן. מה כבר אני יכול להגיד על דבר כזה?
אז מה כבר יכולתי להגיד?
הרבה דברים עברו לי בראש.
אני חושב שהדבר הראשון היה שפגשתי אותה 3 פעמים ואפילו לא נגעתי לה בכפות הרגליים פעם אחת. כמובן שאפשר להאשים את החורף בכך, אבל יש לי תחושה שלאדם מיומן יותר בהתנהלות עם נשים - פשלה כזו לא היתה קורה.
הדבר הבא שחשבתי עליו הוא שאני לא הולך לשכב איתה, לא ללקק את כפות הרגליים שלה, לא להריח אותה, לא להתנשק איתה ולא להגשים את הפנטזיה בדמותה.
מיד אחרי כן, הבנתי שכל המידע שהיא דחפה לי בראש - האחים שלה, ההורים שלה, החברים שלה, איפה היא עבדה, מה היא למדה, התחביבים שלה, המוסיקה שהיא אוהבת, הטיולים, החוויות, ההעדפות, העקרונות - כל זה הפך למיותר.
השיחות הארוכות, הזמן שהשקעתי, הכסף שהוצאתי - כל זה היה בזבוז זמן אחד מתמשך.
ולבסוף הבנתי שאני פשוט לא הולך לראות אותה יותר.
ואז נהיה לי עצוב.
אז מה כבר יכולתי להגיד?
במקרה, הפעלתי את אפליקציית הקלטת השיחות (יש לי צרות עם אחת מחברות התקשורת אז אני מתעד את השיחות איתה. סיפור ארוך), ושמעתי את ההקלטה של השיחה הזו כמה פעמים.
אחרי שהיא הטילה את הפצצה הזו אני פשוט לא ידעתי מה לומר.
היא מלמלה משהו בעניין שיהיה לי רק טוב ושאני מאוד חמוד, אבל אני הייתי עסוק בלהגות בדברים שציינתי לפני כן ולהעריך את האובדן.
מעבר לזה, כאחד שהיה לא פעם מהצד השני (ותאמינו לי שאתם הולכים לקרוא על זה), ידעתי איזו מועקה היא חשה בגללי. ידעתי שהיא מתלבטת זמן מה איך לעשות את זה ומתי העיתוי הנכון והיא מחכה לשעת כושר להיפטר ממני - מה כבר לעזאזל יש לי לומר לה אם כן?
חשבתי לרגע לנסות לשאול, לנסות להבין, אבל ידעתי שאין בכך שום טעם. היא איבדה עניין ואולי אפילו יצאה אם מישהו אחר במקביל (היה איזה סרט שהיא ראתה ערב אחד בקולנוע וקצת רעד לה הקול כשהיא סיפרה על כך) ולבסוף בחרה בו כך שלי אין איך ללמוד ממנה איפה טעיתי.
"טוב.. אז.. יאללה.. ביי".
זה מה שהיה לי לומר לה. מגומגם, מבולבל, מאוכזב.
מה שגיליתי בימים לאחר מכן הוא שאני מתחיל לזהות דפוס מחשבה אצלי כאשר אני מקבל דחיה, בין אם זה בחורה, מקום עבודה או סתם חבר. המוטיב הראשי הוא תקווה וציפייה שהצד שעזב יימלך בדעתו ויחזור בו, שיראה בי פתאום, אולי באופן האצילי או לחילופין הרגשני, שבו קיבלתי את הפרידה, איזה פן חדש ואטרקטיבי.
זה מעולם עוד לא קרה.
למען האמת, אני לא בטוח אם אני מעדיף פרידה שכזו או את הדרך הפחדנית הישנה של להעלם. אני מניח שאני מעריך את הדרך הישירה - אבל למען האמת, זה לא פחות כואב.
זה נכון שכוונותיי כלפי העלמה לא היו טהורות. ונכון שלבי לא בדיוק נשבר.
אבל אף פעם לא נעים לשמוע שיש מישהו או מישהי שמעדיף לא לראות אותך, לא לשמוע אותך למשך שארית חייו.
הסיפור הזה החזיר אותי לבחורה אחרת שזרקה אותי. לפני שנים רבות זה היה. הכרנו בחו"ל והיה לנו רומן קצר ומלא תשוקה. היא לא היתה יפה בעיניי, אבל גודלה הקומפקטי כל-כך קרץ לי. הרגשתי גדול וגיבור לידה. לא היו לה כפות רגליים יפות ולא היה לה חזה מרשים - אבל היה לה תחת מטורף.
הנה כמה תמונות שלה:
בכל אופן, אם נחזור לסיפור המקורי, אין בי כעס על העלמה. אני מבין את המקום ממנו היא באה. קצת כואב לי על הפספוס אבל יש לי כבר תוכנית מגירה.
בהנחה שהיא לא תמחק אותי מהפייסבוק ואת המספר שלי מהנייד, אני אזום איתה פגישה בעוד כמה חודשים - כשכבר יהיה חם. אציע לה ערב רגוע על חוף הים, רק כדי לדבר בלי שום דבר מחייב. ושם, על השמיכה, בחושך, עם רחש הגלים - אני כבר אגיע לכפות הרגליים שלה. הו כן. לפני שהיא תבין מה קורה איתה כפות הרגליים שלה יהיו בפה שלי ובכך אסמן את הוי הנחשק על הסיפור איתה ואוכל להיות שקט עם לא לראות אותה יותר.
בינתיים חשבתי לי להרגע קצת ולהפסיק לנסות ליזום עם בנות. התהליך מעייף ויקר בסה"כ, ואסור לשכוח שברקע של כל הסיפור הזה יש בחורה אחרת שאני יוצא איתה ומנסה בכל מאודי להיות נאמן לה.
אולי הגיע הזמן שאתמסר לבחורה אחת ואנסה לפתח כיוונים אחרים בחיי?
כמה אנרגיה וזמן נסחטים ממני דרך החיים הזו?
אבל בעוד שאני מתכנן להשקיע קצת זמן רק בבחורה אחת, התקבלה פתאום הודעה מפתיעה בצ'ט של הפייסבוק:
"מה קורה מאמי".
היתה זו שירן.
אבל על כך נדבר בפעם הבאה.
