כך גיליתי שיש לי פטיש לכפות רגליים

הזיכרון הראשון שלי בכל הנוגע למשיכה לכפות רגליים מתחיל כשהייתי בגן חובה.

לאחר שעות הגן הייתי נלקח (כך אני רואה את זה) לביתה של איזו מטפלת והייתי שוהה שם עד שעות אחר הצהריים.

למטפלת היתה בת, שהיתה מבוגרת ממני בשנה.

תמונה שלה מהיום. היא לא נראתה טוב ככה פעם 

היא כבר היתה בכיתה א'. היא היתה יחפה כל הזמן ואני פשוט הייתי בוהה בכפות הרגליים שלה. לא ידעתי למה אני עושה את זה, אבל פשוט נמשכתי להביט בהן.

המשיכה המוזרה הזו לא הסתיימה גם כשהייתי בבית הספר. לא ידעתי להסביר אבל חשתי ריגוש כשהבנות היו יחפות. לאט לאט הבחנתי שאף אחד מהסובבים אותי לא שותף לריגוש הזה.

הבנות היו משחקות גומי בהפסקות. והן היו עושות את זה יחפות. רחבת השכבה היתה מרושתת בבנות יחפות שעומדות ומשחקות. ואני הייתי מקבל מזה זקפה, ומשתמש בה אחר-כך, בבית להגיע לפורקן.

עוד באותו גיל צעיר ידעתי להבחין למי מהבנות יש כפות רגליים יפות, וחשתי משיכה מוגברת כלפי אלה עם הכפות היפות. גם אם במקור אותן בנות מצאו חן בעיניי פחות.

עד היום יש לי זיכרון ברור וחד של טיול שנתי בכיתה ו' שבו בספסל האוטובוס שסמוך אליי ואל חבריי ישבה ילדה בשם יעל שהתהדרה בכפות רגליים יפהפיות.

יעל. כפי שהיא נראית היום

אחחח כמות האורגזמות שכפות הרגליים שלה סיפקו לי. באופן עצמאי כמובן. באותו טיול היא ישבה עם כפות רגליים מונחות על מושב הכיסא ומונפות אל על ואני לא יכולתי להפסיק לבהות. לא הצלחתי להוציא מילה מרוב ריגוש. וזה חבל כי היא רצתה שאדבר איתה. 

לא היו לילדים מצלמות נגישות אז. אנחנו מדברים על שנת 1992. זה היה יקר. אבל הזיכרון צרוב לי היטב. בהמשך אותה שנה, לקראת סופה, היו ההכנות למסיבת הסיום. הבנות היו יחפות כל הזמן ואני הייתי מותש מרוב גירוי. אבל לא נגעתי באף כף רגל באותו זמן.

האמת שאפילו לא עלה בדעתי לנגוע, בטח שלא להכניס לפה כפות רגליים. אחרי הכל, כפות רגליים זה דבר מלוכלך ומסריח. למען האמת, רק אחרי שנתקלתי בסרטים של מארק ווד ובפרט סדרת הסרטים שלו Foot Traffic הפנמתי איך פטישיסט כפות רגליים אמיתי צריך להתנהג. אבל זה היה בגיל יותר מאוחר.

כך שבאותם ימים צעירים התנהלתי לי באמביוולנטיות. נמשך לכפות רגליים פנימית ונגעל מהן חיצונית כפי שמצופה ממני בחברה. 

אני חושב שהפעם הראשונה שנגעתי בכף רגל של ילדה היתה כשחברה של אחותי, סיוון, באה לישון אצלה. הן שיחקו עד שהתעייפו וישנו עם מזרונים על הרצפה בחדר שלה. לאותה ילדה היו כפות רגליים מגרות. ואני אזרתי אומץ, נכנסתי לחדר, הסטתי קלות על השמיכה, נגעתי בכף הרגל שלה והרחתי. הריגוש היה כל כך גדול שמיד חזרתי לחדרי ולמיטתי להתפוצץ לי.

גם לאחותה היו כפות רגליים יפות. אחותה היתה בגילי, אבל מעולם לא התחברנו ממש. הערצתי את כפות הרגליים שלה מרחוק, שזה אומר שהייתי מאונן בלילה במיטה בגלל כפות רגליה בכל פעם שראיתי אותן חשופות. עם השנים היא התכערה וקיבלה גוף לא סקסי בעליל.

כפות הרגליים לא השתנו ואפילו ניסיתי להתחיל איתה כשנפגשנו באוניברסיטה. זה הפך לשיחת נוסטלגיה ותו לא. הנה כמה תמונות של כפות הרגליים שלה שצילמתי מהשנה האחרונה.

זיכרון חזק נוסף הוא יום שבט בצופים. הוא התרחש בפארק הירקון וכל בנות הצופים היו יחפות. המוח שלי התייגע מרוב חומר שהוא אסף. באותם ימים גם לא ידעתי להגיע לפורקן בקלות. נזקקתי לתנאי מעבדה שכוללים את המיטה שלי. רק בצבא למדתי, בעל כורחי, להביא ביד כמו גבר ולא כמו ילד.

באותו יום בפארק הירקון נכחה גם לירז מהשכבה שלי ואחותה הגדולה דקלה. שתיהן היו שכנות שלי והיו להן כפות רגליים מגרות בטירוף. הייתי רואה אותן מדי פעם בחדר המדרגות וזה היה נותן לי חומר לחודשים. זכור לי מקרה ששתיהן ביחד שטפו את רצפת הבניין עם כפכפים ואני פשוט חיפשתי תירוצים לצאת מהדירה - זרקתי את הזבל, הלכתי להביא את הדואר - הכל רק בשביל עוד מבט על האצבעות שלהן. 

כן, אפשר לומר שהפטיש שלי הפך אותי כבר מגיל צעיר למאונן מתמיד.

בשנות חטיבת הביניים והתיכון כפות הרגליים היו מצרך נדיר למדי. מסיבות שאני לא מצליח להבין היום לא היה מקובל לחשוף את כף הרגל בכפכפים או סנדלים. בנוסף לכך, חוקי בית הספר אסרו על הגעה לשטח בית הספר עם כפכפים מסיבות בטיחותיות, מה שגרם לכך שיכלו לעבור חודשים ושנים מבלי שראיתי את כפות הרגליים של בנות הכיתה שלי.

אני מניח, שבדומה לחורף, העדר כפות הרגליים הזה אפשר לי להתרכז בדברים אחרים. אחרת, הייתי מעביר את כל שנות בחרותי עטוף בשתיקה כמו באוטובוס עם יעל.

מה שבכל זאת החזיק אותי היו הטיולים השנתיים. בשעות הערב הבנות היו יחפות ואני הייתי אוסף לעצמי חומר למשך שנה שלמה. רק לחשוב באיזה שפע גדלים היום פטישיסטי הרגליים הצעירים... כל ילדה מעלה שלל תמונות של כפות רגליה לכל רשת חברתית מרצונה החופשי!! מדובר על חלום רטוב עבורי כילד, שבמשך שנה שלמה נאלץ לדלות מזכרונו המעומעם את מראות כפות הרגליים האחרונים. ביליתי כל כך הרבה זמן בזכרונות האלה עד שהם חרותים לי היטב בראש עד עצם היום הזה.
אפילו היתה לי פנטזיה שלא לומר תכנונים מעשיים, איך אני גורם לבנות מהשכבה שלי (במיוחד ליעל מהאוטובוס שלא נעלמה מהאופק. היום היא נשואה עם שני ילדים אגב) לצלם את כפות רגליהן ולשלוח לי. זה לא יצא לפועל, אבל ברגע שהפייסבוק נהיה פופולרי מצאתי את כולן. הן כבר לא ילדות וכפות הרגליים שלהן לא חלקות ונעימות אחרי לידה או שתיים...

החברה הראשונה שלי היתה בגיל 17 בערך. היא פחות או יותר כפתה עליי להיות איתה. כפות הרגליים שלה לא היו לטעמי ואני חושב שעד עצם היום הזה אין לה שום מושג שיש לי פטיש לכפות רגליים. התקופה איתה היתה מלאה בתסכול. אהבתי אותה מאוד, אבל נמשכתי לכפות רגליים של כל כך הרבה בנות אחרות. המשיכה שלי אליה לא היתה יכולה להיות שלמה עקב כך. 

גם הבחורה השניה שאיתה שכבתי לא סיפקה אותי מבחינת מראה כפות רגליה.
הפוסט הבא יהיה על הבנות הראשונות איתן שכבתי שכן ענו על קריטריון הרגליים.