לקראת סופו של קיץ אחד נכנסתי למוסך בדרום תל-אביב כדי לעשות טסט.
אני רחוק מלהיות חובב של מוסכים ובוודאי של מכוני רישוי מגורזים ועצבניים והייתי טרוד בענייני המכונית ובשאלה האם יש לי את כל המסמכים.
זו כנראה הסיבה שלא הגבתי נכון כשראיתי את הבחורה הזו.
לבושה בבגדים מרושלים, שיערה סתור ומראה פניה סתמי. היא בוודאי לא חשבה שהיא תמשוך תשומת לב באותו יום.
אבל היא כן יצאה מהבית עם כפכפי אצבע וחשפה זוג כפות רגליים נהדרות עם אצבעות ארוכות ומגרות ולק כתום שזועק לתשומת לב.
הספקתי להתעשת ולשלוף את המצלמה.
תמונה אחת. זה כל מה שנשאר לי מהסיטואציה הזו.
היא סיימה את ענייניה ופנתה לצאת, חולפת על פניי. אני היססתי רגע מה לעשות אבל אז, מסיבה תמוהה, נעניתי לפנייתה של הפקידה שקראה לבא בתור במקום לצאת החוצה ולנסות להכיר את הבחורה שכפות הרגליים הנהדרות האלה מחוברות אליה, ובכך פספסתי אותה.
מה הייתי אומר לה? מה היה יוצא מזה? אי אפשר לדעת. קרוב לוודאי כלום.
והתקרית הזו היא בדיוק המהות של החיים בצל פאטיש כפות רגליים.
סתם כך. במקום סתמי לגמרי אתה יכול לפגוש בזוג כפות רגליים שיכול להטריף אותך חודשים ושנים אחר כך. אף אחד מהנוכחים בחדר לא יכול היה לנחש עד כמה הסיטואציה הזו - הבחורה עם הטרנינג האפור, הכפכפים והלק הכתום שחלפה על פניי בעצבנות אל עבר מכוניתה - היתה מינית בעיניי.
כמה רגעים אצל הפקידה והתברר לי ששכחתי טופס כלשהו.
מיהרתי החוצה אבל היא כבר לא היתה שם.
התיישבתי חזרה במכונית הוצאתי את המכשיר מהכיס ובדקתי את התמונה הבודדה שצילמתי.
תמונה אחת.
תמונה אחת מושלמת שמספרת את כל היופי ותסכול שבפאטיש כפות רגליים.
