בבלוג הזה הסברתי מה זה פאטיש לכפות רגליים, סיפרתי לא מעט סיפורים שמתארים חיים בהשפעת הפאטיש הזה, תיארתי חוויות והשקפת עולם שמושפעים מהפאטיש הזה. דיברתי על העדפות ועל דרכים בהן הפאטיש עשוי להתבטא אבל אף פעם לא דיברתי על למה זה בכלל קורה.
איך קרה שדווקא לי ולכם יש פאטיש לכפות רגליים ולאחרים אין? ומדוע הפאטיש הזה כל כך נפוץ?
כדי לענות על השאלה הזו חקרתי ובדקתי במשך זמן ממושך וגיליתי כמה דברים מעניינים.
על פניו נראה הגיוני שהתשובה תהיה טמונה בפסיכולוגיה. ואכן היו פסיכולוגים שנדרשו לסוגיה.
אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הנאמן להשקפת עולמו המייחסת לאיבר המין הזכרי או העדרו תפקיד מרכזי במרכז נפש האדם, טען במאמרו "על הפטישזים", מ1927 שלאנשים יש פאטיש לכפות רגליים כיוון שהמראה של כף רגל מזכיר להם איבר מין זכרי בעוד שלנעל יש מראה המזכיר ואגינה - איבר מין נשי. והנה כך הוא ביצע רדוקציה פשטנית בין כפות רגליים ואיברי מין.
לא יודע מה אתכם אבל מראה של איבר מין זכרי רחוק מלעורר אותי, והקבלה בינו ובין כף רגל נשית מפספסת את הנקודה, ולכן נאלצתי לדחות את התיאוריה הזו על הסף.
אולי התשובה לשאלה נמצאת באנטומיה?
הסיבה הפיזית אנטומית שמובילה לכך שאני ואתם מתייחסים לכפות רגליים בתור משהו מיני קשורה באורח ביזארי דווקא לקטועי גפיים. ובפרט קטועי כפות רגליים.
במשך שנים היה ידוע שאנשים שאיבדו גפיים עדיין מסוגלים להרגיש אותם ואפילו "להזיז" אותם. הדבר נובע מכך שמערכת הנוירונים במוח לא מתעדכנת על העדרה של אותה גפה שנקטעה. מערכת המסלולים הנוירונית שמחברת את הגפה החסרה למוח ומשם לשאר הגוף, נשארת שלמה למרות העדר האיבר הפיזי. מבחינת המוח - האיבר עדיין קיים.
כתוצאה מכך תחושות, שהמוח הוא זה שמייצר אותן, ממשיכות להתממש ולקבל ביטוי בגוף.
במשך שנים היה ידוע שאנשים שאיבדו גפיים עדיין מסוגלים להרגיש אותם ואפילו "להזיז" אותם. הדבר נובע מכך שמערכת הנוירונים במוח לא מתעדכנת על העדרה של אותה גפה שנקטעה. מערכת המסלולים הנוירונית שמחברת את הגפה החסרה למוח ומשם לשאר הגוף, נשארת שלמה למרות העדר האיבר הפיזי. מבחינת המוח - האיבר עדיין קיים.
כתוצאה מכך תחושות, שהמוח הוא זה שמייצר אותן, ממשיכות להתממש ולקבל ביטוי בגוף.
אבל כאשר קטועי כפות רגליים דיווחו שהגפה החסרה גורמת להם לעונג מיני הדבר עורר את חשדו של חוקר בשם וילאיאנור ס. רמצ'נדראן.
הוא חקר את הנושא ועל הדרך מצא השערה מודרנית לסיבה שלאנשים יש פאטיש לכפות רגליים.
מסתבר שהאיזור בקליפת המוח הקשור לאיברי המין נמצא פיסית בסמוך לאיזור הקשור לכפות הרגליים. כתוצאה משכנות זו מתרחשת לעתים לא נדירות "הצלבת חיווטים" שמקשרת בין משיכה מינית ובין כפות רגליים.
כפות הרגליים ואיברי המין רחוקים זה מזה בגוף האדם אבל מבחינת המוח אלו איזורים שכנים.
כלומר אם נדמה את המוח למרכזיה טלפונית ידנית ישנה, כזו שמקשרת בין יעדים שונים עם חוטים, אז מי שאחראי על המרכזיה הזו אצלי ואצלכם במוח טעה בחיווט והשאיר אותנו עם תשוקה מינית שמנותבת לאיברי המין ובו זמנית גם לכפות הרגליים.
זה ככל הנראה מה שקורה "מתחת למכסה המנוע" שגורם למשיכה הזו. הצלבת החיווטים הזו היא הסיבה שאנחנו רואים את כפות הרגליים כמשהו מיני אבל זה עדיין לא מסביר למה זה קורה.
למה בכלל מתרחשת "הצלבת החיווטים" הזו? האם נולדים עם זה? מדוע אצל גברים המשיכה הזו נפוצה בהרבה בהשוואה לנשים?
למה בכלל מתרחשת "הצלבת החיווטים" הזו? האם נולדים עם זה? מדוע אצל גברים המשיכה הזו נפוצה בהרבה בהשוואה לנשים?
חקר המוח הוא נושא חם במדע ועדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור למבנה המוח ורשת הנוירונים שלו אבל יש דברים שכבר יודעים היום.
אני מניח שרובכם שמעתם על המושג "התניה פבלובית".
בקצרה, הפסיכולוג ההתנהגותי איוואן פבלוב, צלצל בפעמון בכל פעם שהאכיל את כלביו. לא עבר הרבה זמן וכלביו החלו לקשר בין צלצול של פעמון לבין קבלת מזון. תוצאת הניסוי הראתה שגם צלצול הפעמון לבדו גרם להוזלת ריר מוגברת ע"י כלביו מתוך ציפיה למזון. פאבלוב יצר התנייה רפלקסיבית אצל כלביו. התניה שנקראת על שמו, התנייה פאבלובית.
בשנות ה-70 מדענים עשו ניסוי יותר נועז ובו התיימרו להשפיע על מיניותם של גברים. הם לקחו קבוצת גברים והציגו להם לסירוגין תמונות של נשים ערומות ושל מגפיים במשך זמן ממושך וניטרו את האיזורים במוח שמקושרים לגירוי.
לאחר זמן שבו מראים לגברים תמונות של נשים ערומות ובסופן תמונות של מגפיים, החלו הגברים להגיב מינית גם לתמונות של המגפיים בלבד.
חלק מהגברים אף דיווחו על עוררות מינית כלפי סנדלים ועקבים. לא ברור כמה זמן נמשכה ההתנייה הפבלובית-מינית הזו והאם נשארה קבועה.
אבל הנה כי כן, מדענים הצליחו לקחת גברים רגילים לגמרי ולהחדיר להם פאטישים שלא היו להם לפני כן.
כולנו יודעים שחזרה על פעולה - כתיבה, הקלדה, משחק טניס, קליעה למטרה וכדומה גורמת לשיפור היכולת.
התניה פבלובית, כמו גם חזרות על פעולות, למעשה יוצרים מסלולים חדשים במערכת הנוירונית. הסיבה שאנחנו מצליחים בקלות לחזור על דברים שכבר עשינו היא שיצרנו דרכים חדשות וקצרות יותר במערכת הנוירונית.
מה שאני בא לומר בכל זה הוא שכלל לא בטוח שפאטיש כפות רגליים הוא תופעה מולדת. בהחלט ייתכן שפעולות שקרו במהלך חיינו השפיעו על מערכת הנוירונים שלנו, גרמו להצלבת החיווטים האמורה בין איזורים שמועדים גם כך לפורענות מבחינת הקירבה ההדדית שלהם ועקב כך כולנו פה, קוראים את השורות האלה ומנסים להבין למה אנחנו כאלה.
רגע מה? האם אני טוען פה שפאטיש כפות רגליים הוא תכונה נרכשת? בהחלט ייתכן.
תיאוריה אפשרית לגבי היווצרות פאטיש כפות רגליים בגיל צעיר מאוד, בו המוח נוח להשפעה והוא בשלב ההתעצבות הנוירונית שלו, היא ע"י התנהגות בלתי מודעת של ההורים.
תארו לכם מצב שכיח שבו ההורה מנדנד את הילד בעזרת כף רגלו/ה. הילד הקטן נהנה מהנדנוד התמים אבל מאחר וכף הרגל נמצאת סמוך למפשעה שלו הוא עשוי לחוות גם עונג בלתי מוכר ונעים במיוחד, עונג שבהמשך חייו הוא ירצה לחוות שוב ושוב.
הקישור בין כף רגל לבין העונג המיני עשוי להיצרב במוחו באופן בלתי מודע כבר בגיל הזה ולהתפתח לפאטיש לכפות רגליים בגיל מאוחר יותר.
האם משהו כזה קרה לנו? האם הכל באשמת ההורים?
ישנה תיאוריה נוספת בעלת אופי רפואי.
ישנן עדויות לכך שתופעת הערצת כפות הרגליים מתעצמת בתקופות היסטוריות של מגפות גדולות.
ההנחה היא שכאשר איברי המין הקונבנציונליים והשימוש בהם מהווים סכנת חיים ועשויים להעביר דרכם מחלות מסכנות חיים, סקס ותשוקה המערבים כפות רגליים נחשבים בטוחים.
אנשים פונים, במודע או שלא במודע לסוג אחר של תשוקה מינית. תשוקה שלא תסכן את חייהם ואת קיומו של המין האנושי והם באים על סיפוקם באמצעות סקס אחר.
תיאוריה מעניינת נוספת היא בעלת אופי אבולוציוני.
על פי תיאוריה זו, הערצת כפות רגליים היא סטיה או מוטציה גנטית שמטרתה להילחם בפאטיש לחזה גדול.
בחברה שלנו מקובל להאדיר את החזה הנשי הגדול ולראות בו מודל לנשיות נחשקת.
ניתן לתהות אם כך כיצד למעשה לא נופו מהגנום האנושי נשים בעלות חזה קטן?
אדם בעל פאטיש לכפות רגליים מסוגל להתעלם כמעט לחלוטין מהחזה הנשי, להתמסר ליופי של כף הרגל הנשית ולהימשך לנשים כאלו ובכך להיות חסין לפאטיש החזה הגדול.
במילים אחרות לכל סיר יש מכסה ותשוקה לכפות רגליים היא דרך אחת של האבולוציה להפוך סוג נוסף של נשים לאטרקטיביות.
הערצת כפות רגליים, על פי תיאוריה זו מאפשרת למגוון גנים להמשיך ולהפיץ את עצמם, מה שמאפשר מבחר מגוון הנחוץ לכלל מאגר הגנים האנושי על מנת לאפשר למין האנושי להמשיך ולהתרבות ללא פגמים גנטיים הנובעים מזיווג בין בעלי גנים דומים מדי (בדומה לקרובי משפחה).
הבהרה: התיאוריה לעיל היא רק תיאוריה. ואולי לא כל-כך מוצלחת. גברים נמשכים לנשים שונות עם מראה שונה ואין לי כל כוונה להתייחס בזלזול לחיצוניות הנשית אלא רק לתאר אפשרות התפתחותית תיאורטית אחת ולהשאיר חומר למחשבה.
תשובה מוחלטת, ברורה וסופית לשאלה למה בכלל קיים פאטיש לכפות רגליים ואיך הוא נוצר - עדיין אין.
אבל האם הכל זה תקלה מופלאה? תעתוע נוירוני של המוח שמהתל בנו כל החיים?
הדברים האלה מובילים אותי לתהיה הבאה.
אם היתה דרך להפריד את "הצלבת החיווטים" המדוברת במוח.
אם היתה דרך לשנות ולגרום לאנשים כמונו להפסיק לראות בכף הרגל אובייקט בעל הקשר מיני - האם הייתם מסכימים לעבור את התהליך?
עד כמה אתם מחוייבים לפאטיש שלכם?
האם הייתם מוכנים להתעורר יום אחד ולא להימשך לכפות רגליים נשיות?
עד כמה הוא השפיע על הבחירות שלכם בחיים? בבנות זוג? בהתנהלות כללית?
איך הייתם מרגישים ומתנהגים בלעדיו?
אני מניח שרובכם שמעתם על המושג "התניה פבלובית".
בקצרה, הפסיכולוג ההתנהגותי איוואן פבלוב, צלצל בפעמון בכל פעם שהאכיל את כלביו. לא עבר הרבה זמן וכלביו החלו לקשר בין צלצול של פעמון לבין קבלת מזון. תוצאת הניסוי הראתה שגם צלצול הפעמון לבדו גרם להוזלת ריר מוגברת ע"י כלביו מתוך ציפיה למזון. פאבלוב יצר התנייה רפלקסיבית אצל כלביו. התניה שנקראת על שמו, התנייה פאבלובית.
בשנות ה-70 מדענים עשו ניסוי יותר נועז ובו התיימרו להשפיע על מיניותם של גברים. הם לקחו קבוצת גברים והציגו להם לסירוגין תמונות של נשים ערומות ושל מגפיים במשך זמן ממושך וניטרו את האיזורים במוח שמקושרים לגירוי.
לאחר זמן שבו מראים לגברים תמונות של נשים ערומות ובסופן תמונות של מגפיים, החלו הגברים להגיב מינית גם לתמונות של המגפיים בלבד.
חלק מהגברים אף דיווחו על עוררות מינית כלפי סנדלים ועקבים. לא ברור כמה זמן נמשכה ההתנייה הפבלובית-מינית הזו והאם נשארה קבועה.
אבל הנה כי כן, מדענים הצליחו לקחת גברים רגילים לגמרי ולהחדיר להם פאטישים שלא היו להם לפני כן.
כולנו יודעים שחזרה על פעולה - כתיבה, הקלדה, משחק טניס, קליעה למטרה וכדומה גורמת לשיפור היכולת.
התניה פבלובית, כמו גם חזרות על פעולות, למעשה יוצרים מסלולים חדשים במערכת הנוירונית. הסיבה שאנחנו מצליחים בקלות לחזור על דברים שכבר עשינו היא שיצרנו דרכים חדשות וקצרות יותר במערכת הנוירונית.
מה שאני בא לומר בכל זה הוא שכלל לא בטוח שפאטיש כפות רגליים הוא תופעה מולדת. בהחלט ייתכן שפעולות שקרו במהלך חיינו השפיעו על מערכת הנוירונים שלנו, גרמו להצלבת החיווטים האמורה בין איזורים שמועדים גם כך לפורענות מבחינת הקירבה ההדדית שלהם ועקב כך כולנו פה, קוראים את השורות האלה ומנסים להבין למה אנחנו כאלה.
רגע מה? האם אני טוען פה שפאטיש כפות רגליים הוא תכונה נרכשת? בהחלט ייתכן.
תיאוריה אפשרית לגבי היווצרות פאטיש כפות רגליים בגיל צעיר מאוד, בו המוח נוח להשפעה והוא בשלב ההתעצבות הנוירונית שלו, היא ע"י התנהגות בלתי מודעת של ההורים.
תארו לכם מצב שכיח שבו ההורה מנדנד את הילד בעזרת כף רגלו/ה. הילד הקטן נהנה מהנדנוד התמים אבל מאחר וכף הרגל נמצאת סמוך למפשעה שלו הוא עשוי לחוות גם עונג בלתי מוכר ונעים במיוחד, עונג שבהמשך חייו הוא ירצה לחוות שוב ושוב.
הקישור בין כף רגל לבין העונג המיני עשוי להיצרב במוחו באופן בלתי מודע כבר בגיל הזה ולהתפתח לפאטיש לכפות רגליים בגיל מאוחר יותר.
האם משהו כזה קרה לנו? האם הכל באשמת ההורים?
ישנה תיאוריה נוספת בעלת אופי רפואי.
ישנן עדויות לכך שתופעת הערצת כפות הרגליים מתעצמת בתקופות היסטוריות של מגפות גדולות.
ההנחה היא שכאשר איברי המין הקונבנציונליים והשימוש בהם מהווים סכנת חיים ועשויים להעביר דרכם מחלות מסכנות חיים, סקס ותשוקה המערבים כפות רגליים נחשבים בטוחים.
אנשים פונים, במודע או שלא במודע לסוג אחר של תשוקה מינית. תשוקה שלא תסכן את חייהם ואת קיומו של המין האנושי והם באים על סיפוקם באמצעות סקס אחר.
תיאוריה מעניינת נוספת היא בעלת אופי אבולוציוני.
על פי תיאוריה זו, הערצת כפות רגליים היא סטיה או מוטציה גנטית שמטרתה להילחם בפאטיש לחזה גדול.
בחברה שלנו מקובל להאדיר את החזה הנשי הגדול ולראות בו מודל לנשיות נחשקת.
ניתן לתהות אם כך כיצד למעשה לא נופו מהגנום האנושי נשים בעלות חזה קטן?
אדם בעל פאטיש לכפות רגליים מסוגל להתעלם כמעט לחלוטין מהחזה הנשי, להתמסר ליופי של כף הרגל הנשית ולהימשך לנשים כאלו ובכך להיות חסין לפאטיש החזה הגדול.
במילים אחרות לכל סיר יש מכסה ותשוקה לכפות רגליים היא דרך אחת של האבולוציה להפוך סוג נוסף של נשים לאטרקטיביות.
הערצת כפות רגליים, על פי תיאוריה זו מאפשרת למגוון גנים להמשיך ולהפיץ את עצמם, מה שמאפשר מבחר מגוון הנחוץ לכלל מאגר הגנים האנושי על מנת לאפשר למין האנושי להמשיך ולהתרבות ללא פגמים גנטיים הנובעים מזיווג בין בעלי גנים דומים מדי (בדומה לקרובי משפחה).
הבהרה: התיאוריה לעיל היא רק תיאוריה. ואולי לא כל-כך מוצלחת. גברים נמשכים לנשים שונות עם מראה שונה ואין לי כל כוונה להתייחס בזלזול לחיצוניות הנשית אלא רק לתאר אפשרות התפתחותית תיאורטית אחת ולהשאיר חומר למחשבה.
תשובה מוחלטת, ברורה וסופית לשאלה למה בכלל קיים פאטיש לכפות רגליים ואיך הוא נוצר - עדיין אין.
אבל האם הכל זה תקלה מופלאה? תעתוע נוירוני של המוח שמהתל בנו כל החיים?
הדברים האלה מובילים אותי לתהיה הבאה.
אם היתה דרך להפריד את "הצלבת החיווטים" המדוברת במוח.
אם היתה דרך לשנות ולגרום לאנשים כמונו להפסיק לראות בכף הרגל אובייקט בעל הקשר מיני - האם הייתם מסכימים לעבור את התהליך?
עד כמה אתם מחוייבים לפאטיש שלכם?
האם הייתם מוכנים להתעורר יום אחד ולא להימשך לכפות רגליים נשיות?
עד כמה הוא השפיע על הבחירות שלכם בחיים? בבנות זוג? בהתנהלות כללית?
איך הייתם מרגישים ומתנהגים בלעדיו?
