החורף הארוך ביותר בחיי מתחיל להסתיים.
המעיל נכנס לארון מתוך מטרה להישאר שם עד סוף אוקטובר לפחות, ובחוץ המגמה מעורבת.
ישנם ימים שכפות הרגליים משתלטות על רחובות תל-אביב. כל יציאה החוצה ואני מאבד ריכוז.
הימים האלה, הימים שאחרי הבצורת הקשה והחסך החורפי בכפות רגליים מקצינים את התגובה.
בכל שנה יש את הסנונית הראשונה שחושפת את כפות רגליה, ואני מתחרמן ומתלהט ולפעמים אפילו מתחיל איתה. בהמשך העונה אני קצת יותר מאופס ויכול להבחין שכפות הרגליים הראשונות הן לא תמיד לטעמי. אבל כשאין מבחר מסתכלים על מה שיש.
אז החורף נגמר, והמדרכות שוב מלאות בכפות רגליים שונות ומשונות. שמחתי לראות שהטיפוח לא יצא מהאופנה וכמעט כל זוג שאני רואה מגיע עם לק בצבעים מגוונים: אדום, ורוד, כתום, כחול, פרנץ' וסתם פרחים או קישוטים. בעבר לא אהבתי לק על כפות הרגליים. כשהייתי ילד לא היה מקובל לשים לק, וכל כפות הרגליים שחירמנו אותי עשו זאת עקב צורתן נטו. בגיל צעיר כפות הרגליים נראות תמיד טוב. אין עור יבש ושאר בעיות שהינן מנת חלקי כחובב רגליים בוגר. לפיכך, הרגל העירומה מכל קישוט פשוט עשתה לי את זה. אני זוכר בבירור שכשראיתי כף רגל עם לק אדום חשתי דחיה. אפילו אם כף הרגל היתה יפה ואסתטית.
אבל היום כף רגל עירומה כמעט מורידה לי מהבחורה. בייחוד אם מתלווה לכך מצב הזנחה מסויים. כף רגל עם לק מרמזת שהבחורה טרחה ונגעה וחשבה ותיכננה, שיסתכלו ויתרשמו ואולי גם יגעו. כל הרעיון הזה מסעיר אותי. כמו-כן, אני בוחן אפשרות שבחורות שנוטות לטפח את כפות רגליהן הינן נוחות יותר לעיסוי ונגיעה. עדיין אין מסקנות.
החורף נגמר ויש ימים שאני לא יכול להרים את העיניים מהריצפה. מה אני מחפש? כנראה את כף הרגל המושלמת. מה אעשה כשאמצא אותה? אנסה להכיר את הבחורה שמחוברת אליה, שכן בהנחה שהיא נראית סביר, היא בדיוק הטעם שלי.
בפועל לצערי, אני נאלם דום כשאני רואה כף רגל יפה כזו ובכלל, איך לעזאזל מתחילים עם מישהי ברחוב?
הייתי רוצה פעם אחת להיות מסוגל לגשת לבחורה ולהגיד לה שכפות הרגליים שלה יפות ולכן אני רוצה להכיר אותה. עד כמה נורא זה יהיה? אם הייתי יכול לדעת שזה יעבוד הייתי המאושר באדם. הבעיה בסיטואציה הזו היא שהמוח שלי מתרוקן. אני רואה את כף הרגל הזו ולא מסוגל להגיד שום דבר אחר מלבד לדבר עליה.. ומכיוון שאני יודע שזה קריפי, אני לא אומר כלום והיא הולכת.. ואז אני מתבאס.. ונשאר עם הדימיון שלי.
זכורות לי בבירור שתי בנות שראיתי בחוף הים בזמן ששיחקתי מטקות עם חבר. הים הוא מקום בעייתי, הרבה כפות רגליים חשופות אבל החול מסתיר הכל. מטקות אנחנו משחקים בקו התפר שבין הגלים לחול כך שרגלי העוברות שם נשטפות במים ונחשפות אליי רטובות ונקיות. בכל אופן, זכורות לי שתיים כאלה עם כפות רגליים מושלמות שפשוט חלפו על פניי וגירו אותי. ואני? אני מסתכל קצת וחוזר לשחק מטקות. אחר-כך ניסיתי למצוא אחת מהן, אולי לתת מבט נוסף כדי למצוא פגם כדי שאוכל להרגע. לא מצאתי.
בתקופה ההיא נאלצתי להישאר עם הדימיון. בימים אלה, חמוש באייפון עם מצלמה אני משתדל לשמור משהו למזכרת.
היום היה ה1 במאי. חג הפועלים ומצבת זיכרון לקומוניזם. עברתי כדרכי, רכוב על אופניים בשדרות רוטשילד, ומאיזור כיכר הבימה יצאה הפגנה של לובשי חולצות אדומות.
אני לא קומוניסט אבל התקרבתי לראות, ושם צדה את עיניי בחורה לבנבנה עם כפות רגליים ענוגות. נעמדתי בסמיכות והתחלתי לצלם. הרגשתי אשם וחשתי כאילו הכל מביטים בי. אף אחד לא שם לב לקיומי בכלל. אז הנה כמה תמונות שתפסתי היום של אותה נערה:
לא תמיד פגישה מקרית ברחוב נגמרת בתיסכול. בפעם הבאה אספר על בחורה שפגשתי ברחוב והגעתי למצוץ את בהונותיה.
לפני כן אני רוצה לסגור קצת קצוות. סיפרתי בעבר על בחורה שפגשתי ולבשה גרביונים. אז נפגשנו פעם נוספת. הפעם היא לבשה מגפיים.. זה היה עמוק בתוך החורף. נסעתי עד אליה לחולון, ישבנו בבית קפה וסיפרתי לה סיפורים. אפילו הגעתי לתובנות על שינוי קל בחיי שעליי לערוך עקב השיחה הזו. אחר-כך יצאנו מבית הקפה והתחיל לרדת גשם. אני שונא גשם. נכנסו לאוטו, התחלתי לנסוע וחיפשתי מקום לחנות כדי להתחרמן. מצאתי מגרש חניה. קצת מתנשקים, אני מנסה ליזום הורדה של המגפיים. היא לא רוצה. אני מאבד עניין. שולח ידיים בקטנה כדי שהיא תוכל לעצור אותי ואני אוכל להתרווח אחורנית. עוד כמה דקות ככה ונמאס לי. אני מסיע אותה הביתה. היא מרגישה שהיא איבדה אותי והיא לא שמחה. לפני שנפרדים מתנפלת עליי בנשיקה סוערת ויוצאת. אפילו לא ניסיתי להזמין את עצמי לעלות.
בימים הקרובים היא שלחה לי כמה הודעות שממש כיף לה איתי. עניתי לאקונית ולמעשה הפסקתי ליצור איתה קשר עד שזה דעך.
סיפרתי עוד על אשרת שגרה בירושלים שמנשקת מעולה. לצערי הקשר לא התפתח הלאה כפי שתכננתי. היא חתכה את חידוש הקשר דרך הפייסבוק. ניסיתי כמו פאתט מצוי ליצור איתה קשר הלאה. לא צלח.
לגבי הבחורה עליה סיפרתי פה ופה. עדיין לא מצאתי אופציה לראות אותה פנים מול פנים..
זה הכל להפעם. אשמח לתגובות. ניתן גם ליצור איתי קשר בfeetperson@gmail.com
תהיו חזקים.
המעיל נכנס לארון מתוך מטרה להישאר שם עד סוף אוקטובר לפחות, ובחוץ המגמה מעורבת.
ישנם ימים שכפות הרגליים משתלטות על רחובות תל-אביב. כל יציאה החוצה ואני מאבד ריכוז.
הימים האלה, הימים שאחרי הבצורת הקשה והחסך החורפי בכפות רגליים מקצינים את התגובה.
בכל שנה יש את הסנונית הראשונה שחושפת את כפות רגליה, ואני מתחרמן ומתלהט ולפעמים אפילו מתחיל איתה. בהמשך העונה אני קצת יותר מאופס ויכול להבחין שכפות הרגליים הראשונות הן לא תמיד לטעמי. אבל כשאין מבחר מסתכלים על מה שיש.
אז החורף נגמר, והמדרכות שוב מלאות בכפות רגליים שונות ומשונות. שמחתי לראות שהטיפוח לא יצא מהאופנה וכמעט כל זוג שאני רואה מגיע עם לק בצבעים מגוונים: אדום, ורוד, כתום, כחול, פרנץ' וסתם פרחים או קישוטים. בעבר לא אהבתי לק על כפות הרגליים. כשהייתי ילד לא היה מקובל לשים לק, וכל כפות הרגליים שחירמנו אותי עשו זאת עקב צורתן נטו. בגיל צעיר כפות הרגליים נראות תמיד טוב. אין עור יבש ושאר בעיות שהינן מנת חלקי כחובב רגליים בוגר. לפיכך, הרגל העירומה מכל קישוט פשוט עשתה לי את זה. אני זוכר בבירור שכשראיתי כף רגל עם לק אדום חשתי דחיה. אפילו אם כף הרגל היתה יפה ואסתטית.
אבל היום כף רגל עירומה כמעט מורידה לי מהבחורה. בייחוד אם מתלווה לכך מצב הזנחה מסויים. כף רגל עם לק מרמזת שהבחורה טרחה ונגעה וחשבה ותיכננה, שיסתכלו ויתרשמו ואולי גם יגעו. כל הרעיון הזה מסעיר אותי. כמו-כן, אני בוחן אפשרות שבחורות שנוטות לטפח את כפות רגליהן הינן נוחות יותר לעיסוי ונגיעה. עדיין אין מסקנות.
החורף נגמר ויש ימים שאני לא יכול להרים את העיניים מהריצפה. מה אני מחפש? כנראה את כף הרגל המושלמת. מה אעשה כשאמצא אותה? אנסה להכיר את הבחורה שמחוברת אליה, שכן בהנחה שהיא נראית סביר, היא בדיוק הטעם שלי.
בפועל לצערי, אני נאלם דום כשאני רואה כף רגל יפה כזו ובכלל, איך לעזאזל מתחילים עם מישהי ברחוב?
הייתי רוצה פעם אחת להיות מסוגל לגשת לבחורה ולהגיד לה שכפות הרגליים שלה יפות ולכן אני רוצה להכיר אותה. עד כמה נורא זה יהיה? אם הייתי יכול לדעת שזה יעבוד הייתי המאושר באדם. הבעיה בסיטואציה הזו היא שהמוח שלי מתרוקן. אני רואה את כף הרגל הזו ולא מסוגל להגיד שום דבר אחר מלבד לדבר עליה.. ומכיוון שאני יודע שזה קריפי, אני לא אומר כלום והיא הולכת.. ואז אני מתבאס.. ונשאר עם הדימיון שלי.
זכורות לי בבירור שתי בנות שראיתי בחוף הים בזמן ששיחקתי מטקות עם חבר. הים הוא מקום בעייתי, הרבה כפות רגליים חשופות אבל החול מסתיר הכל. מטקות אנחנו משחקים בקו התפר שבין הגלים לחול כך שרגלי העוברות שם נשטפות במים ונחשפות אליי רטובות ונקיות. בכל אופן, זכורות לי שתיים כאלה עם כפות רגליים מושלמות שפשוט חלפו על פניי וגירו אותי. ואני? אני מסתכל קצת וחוזר לשחק מטקות. אחר-כך ניסיתי למצוא אחת מהן, אולי לתת מבט נוסף כדי למצוא פגם כדי שאוכל להרגע. לא מצאתי.
בתקופה ההיא נאלצתי להישאר עם הדימיון. בימים אלה, חמוש באייפון עם מצלמה אני משתדל לשמור משהו למזכרת.
היום היה ה1 במאי. חג הפועלים ומצבת זיכרון לקומוניזם. עברתי כדרכי, רכוב על אופניים בשדרות רוטשילד, ומאיזור כיכר הבימה יצאה הפגנה של לובשי חולצות אדומות.
אני לא קומוניסט אבל התקרבתי לראות, ושם צדה את עיניי בחורה לבנבנה עם כפות רגליים ענוגות. נעמדתי בסמיכות והתחלתי לצלם. הרגשתי אשם וחשתי כאילו הכל מביטים בי. אף אחד לא שם לב לקיומי בכלל. אז הנה כמה תמונות שתפסתי היום של אותה נערה:
 |
| כפות רגליים מחוצפות בכפכפים ירוקים |
 |
| אצבעות מודגשות וארוכות, וצמיד עדין על רגל שמאל. תענוג |
 |
| פה העזתי לכוון את הזום. אבל נלחצתי ויצא קצת מטושטש |
 |
| עוד אחת שיצאה טיפה מכיוון. פה האצבעות נחתכו |
 |
| כף רגלה במלוא הדרה. אפילו בלי לק הייתי נהנה למצוץ את האצבעות האלה |
לא תמיד פגישה מקרית ברחוב נגמרת בתיסכול. בפעם הבאה אספר על בחורה שפגשתי ברחוב והגעתי למצוץ את בהונותיה.
לפני כן אני רוצה לסגור קצת קצוות. סיפרתי בעבר על בחורה שפגשתי ולבשה גרביונים. אז נפגשנו פעם נוספת. הפעם היא לבשה מגפיים.. זה היה עמוק בתוך החורף. נסעתי עד אליה לחולון, ישבנו בבית קפה וסיפרתי לה סיפורים. אפילו הגעתי לתובנות על שינוי קל בחיי שעליי לערוך עקב השיחה הזו. אחר-כך יצאנו מבית הקפה והתחיל לרדת גשם. אני שונא גשם. נכנסו לאוטו, התחלתי לנסוע וחיפשתי מקום לחנות כדי להתחרמן. מצאתי מגרש חניה. קצת מתנשקים, אני מנסה ליזום הורדה של המגפיים. היא לא רוצה. אני מאבד עניין. שולח ידיים בקטנה כדי שהיא תוכל לעצור אותי ואני אוכל להתרווח אחורנית. עוד כמה דקות ככה ונמאס לי. אני מסיע אותה הביתה. היא מרגישה שהיא איבדה אותי והיא לא שמחה. לפני שנפרדים מתנפלת עליי בנשיקה סוערת ויוצאת. אפילו לא ניסיתי להזמין את עצמי לעלות.
בימים הקרובים היא שלחה לי כמה הודעות שממש כיף לה איתי. עניתי לאקונית ולמעשה הפסקתי ליצור איתה קשר עד שזה דעך.
סיפרתי עוד על אשרת שגרה בירושלים שמנשקת מעולה. לצערי הקשר לא התפתח הלאה כפי שתכננתי. היא חתכה את חידוש הקשר דרך הפייסבוק. ניסיתי כמו פאתט מצוי ליצור איתה קשר הלאה. לא צלח.
לגבי הבחורה עליה סיפרתי פה ופה. עדיין לא מצאתי אופציה לראות אותה פנים מול פנים..
זה הכל להפעם. אשמח לתגובות. ניתן גם ליצור איתי קשר בfeetperson@gmail.com
תהיו חזקים.
