בחודשי הקיץ, הליכה תמימה לעבודה ברחובות תל-אביב עשויה להיות בעייתית.
ישנם מספר צמתים גדולים שסביבם מתרכזים כמויות גדולות של אנשים הממהרים לעבודה, ובתוך האנשים האלה כמות הבחורות הצעירות היא כ50%. מדי פעם תצוץ כף רגל שלא תשאיר אותי אדיש.
אז יום אחד, בעודי ממהר לעבודה כדי ל"החתים שעון" כמה שיותר מוקדם ירדה בחורה צעירה עם מכנסונים קצרים מאוטובוס שעוצר בדרך שלי.
כבר ממרחק יכולתי להבחין שכפות הרגליים שלה נראות טוב.
אצבעות ארוכות וכף רגל ארוכה יחסית לגודלה של הבחורה.
התקרבתי עוד קצת כשאני מתחיל לחוש מועקה של גירוי.
היא הגיעה למעבר החציה ונשמתי נעתקה.
כפות רגליים מושלמות.
פשוט לא האמנתי שאני נחשף לזה בזמן שאני מנסה להגיע לעבודה.
אין לי זמן לזה!
אבל לא היה ספק. כפות רגליים יפהפיות בתוך סנדלים שחושפים כמעט מקסימום אפשרי מהכפות.
הרמזור התחלף והיא התחילה ללכת שוב.
אבל היו רמזורים.
הצלחתי לשלוט על ההתרגשות שאחזה בי ולפלס דרך בין שאר העומדים ברמזור ולצלם את אחד מכפות הרגליים המושלמות שראיתי על בחורה זרה ברחוב.
עור לבן-שזוף ויפהפה. בוהן גדולה, ארוכה עם ציפורן יפה ופרופורציונית. שאר האצבעות, כל אחת חלק ונקיה יותר מהאחרת, מתקצרות על פי הסדר הנכון אל זרת קטנה וטעימה. אני חושב שהבוהן שלה היה הדבר שבאמת שיגע אותי.
קיבלתי זיקפה שם ברחוב רק מלהסתכל עליה. היה לה לק סגול ונעים בכל האצבעות.
כף הרגל נמשכה עם עור חלק שכל-כך מזמין ליקוק עד לעקב חלק ו-ורדרד ומשם התחברה לרגל חלקה ויפה שנבלעה בתוך מכנסוני תכלת קצרצרים.
הספקתי עוד לקלוט פנים לא נאים במיוחד עם רעמת תלתלים ודיבור עצבני פרחי במכשיר הסלולרי.
מה לעשות?
זה ממש חסר סיכוי להתחיל עם מישהי בצורה הזו.
ואני בכלל צריך להגיע לעבודה!
אם היה סיכוי שאתחיל איתה הוא נמוג לאור השיחה בעלת הטונים הלא נעימים שהיא ניהלה בטלפון.
ראיתי פחות או יותר את הכיוון אליו היא התקדמה והמשכתי לעבודה.
אבל בעבודה לא יכולתי להסיר את מראה כפות הרגליים שלה מהזיכרון.
התסכול היה גדול.
באמת שיש ימים שהייתי מעדיף שלא היה לי את זה.
ניסיתי להתרכז ולא להניח ליצר החייתי שבי להשתלט עליי.
אבל איך אפשר? איך לעזאזל בן אדם עם פטיש לכפות רגליים אמור להתנהל בעולם הזה כשיש כל-כך הרבה כפות רגליים מדהימות בחוץ ללא אבחנה?
יש לי יצר מיני מאוד פעיל ולא הצלחתי להתרכז בכלום עד שהלכתי לשירותים, פתחתי את התמונות של כפות רגליה, שמתי את המכשיר על מדף מולי והשפרצתי.
זה נתן לי הקלה.
אבל כעבור כמה שעות הייתי באותה סיטואציה ושוב הלכתי לשירותים להקל על עצמי.
לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאני חייב לפגוש את הבחורה הזו שוב ולהכיר אותה.
איזה ניצחון זה יהיה להגיע למצב שכפות רגליה המושלמות יהיו בתוך הפה שלי.
הגירוי היה כל-כך מוחשי וחזק ממני עד שהרגשתי שבשביל כפות הרגליים האלה אני מוכן לעשות הכל.
הנחתי (והתפללתי!!) שאותה בחורה תלך באותה דרך גם בימים הבאים מאחר והיא עובדת בסביבה הזו.
ואכן, בתוך כמה ימים היא צצה שוב באותו איזור. הפעם במכנסי ג'ינס עם אותם סנדלים מדהימים.
שוב אותה דרך. שוב אני מנסה להצליח לצלם.
הצלחתי לתפוס תמונה טובה והפעם החלטתי גם לזכור את הפנים.
ושוב בשיחת טלפון. הפעם אני מקשיב.
אותו טון דיבור כועס. היא מדברת עם חבר שלה. יש לה חבר.
יש מישהו אחר שכפות הרגליים האלה שייכות לו.
היא מטיפה לו על שהם לא נפגשים בחג או משהו.
מה לעזאזל לעשות?
הפעם אני מחליט לעקוב אחריה ולראות לאן היא נכנסת. אני שומר מרחק, היא בכלל לא מבחינה בי.
אני רואה לאן היא נכנסת. חנות של מוצרי מחשבים באחד הרחובות הצדדים של הדרך הראשית.
יופי. מה עכשיו?
נסעתי לעבודה ושוב הקלתי על המועקה עם התמונות שלה שתפסתי.
כמה ימים לאחר מכן, אני חוזר מהעבודה ורואה אותה מחכה לאוטובוס לכיוון ההפוך ממנו היא הגיעה בבוקר.
שוב הסנדלים, שוב מכשיר סלולרי.
גם הפעם היא מדברת עם החבר שלה. שוב הטון הפרחי הכועס.
אני נעמד במרחק וממשיך לצלם. אבל אני יודע שאני מתחיל לשחק פה עם הגורל שלי.
לפרחה הקטנה הזו יש כפות רגליים מושלמות ואני חייב לנסות לדבר איתה ולראות האם אני יכול לארגן לעצמי זיכרון שבו אני מוצץ את הבהונות שלה.
פתאום קרה דבר מדהים. היא הפסיקה לדבר בטלפון!
אני עוד מסתבך עם עצמי, מנסה לאזור אומץ. זה לא טוב.
מתחיל קצת להתקרב. אחחחח... הכפות רגליים שלה מטריפות אותי. קשה לי להתרכז. אני מרגיש את דפיקות הלב עד הצוואר..
עוד כמה תמונות מאחורי ואני מבין שעוד רגע האוטובוס שלה יגיע והיא תיעלם מפה.
מתקרב עוד קצת. היא עדיין לא קולטת אותי. אני אתחיל לדבר איתה מה כבר יקרה?
אני מתקרב ומחליט לשאול אם עבר קו מסויים. ההימור הצליח. גם היא מחכה לקו הזה. היא עונה לי בעצבנות.
זה הטון הטבעי שלה? עצבנית? איך אפשר לנהל שיחה עם בחורה עצבנית?
ממשיך לשאול עוד להיכן היא נוסעת. היא עונה לי.
כפות הרגליים שלה מופנות עכשיו אליי. אני מאבד ריכוז ולא עומד בפיתוי.
אני מוציא את המכשיר ומצלם את כפות הרגליים שלה כשאני ממש עומד במרחק מטר ממנה.
אני מנסה לנהל איתה שיחה ומקווה שהיא לא תקלוט וסתם תחשוב שאני בסלולרי.
אבל היא קלטה. היא שלחה מבט למכשיר והבינה שהמצלמה פועלת.
פאק.
עכשיו היא לקחה כמה צעדים ממני.
כעבור מספר רגעים האוטובוס שלה הגיעה והיא נבלעה בו.
הלוואי שהיתה לי את היכולת להקסים כל בחורה ולשפוך כריזמה וקסם גברי שלא ניתן לעמוד בפניו.
אבל אם זה היה המצב כנראה שהייתי עסוק בלזיין יומם וליל ולא הייתי מוצא זמן לספר לכם שחלק ניכר מהאינראקציה שלי עם בחורות שאני פוגש היא מאולצת ובלתי טבעית. וכשבחורה כמו זו, שמכילה מספר סתירות פנימיות - מצד אחד לא יפה בעיניי, מצד שני בעלת גוף טוב, מצד שלישי בעלת כפות רגליים מטריפות ומצד רביעי בעלת גישה קשה - נקרית בדרכי אני לא יודע איך לאכול אותה.
ברור לי שאם כפות רגליה היו בלתי מושכות או אפילו מושכות במידה סבירה בלבד, הייתי יכול לשכוח ממנה.
אבל כפות רגליים מושלמות כמו שלה יש לא מאפשרות לי לעבור לסדר היום.
כעבור זמן מה שוב עברתי באיזור שבו היא עובדת בדרך חזרה מהעבודה שלי וראיתי אותה מחכה לאוטובוס.
עוד פעם עם מכנסונים קצרים. הפעם עם כפכפים.
חששתי לעמוד קרוב מדי. למקרה שהיא תזכור אותי מהפעם הקודמת.
אבל ראיתי שהיא שוב שקועה בשיחת טלפון עם החבר שלה ולא קולטת אותי. אז התקרבתי בשקט.
אבל הימים היו ימי סוף הקיץ, ובזמן שהיה עדיין חם, שעות היום החלו להתקצר ולכן התמונות לא יצאו מוצלחות.
הזיכרון מהפעם הקודמת עוד היה חי. הצורה התקיפה והקרירה שבה היא ענתה לי לא הותירו איזו תקווה שבכלל יש לי סיכוי לצאת איתה.
האוטובוס הגיע די מהר והיא נבלעה בו.
ניסיתי לצלם שוב אבל התנועות היו מהירות מדי. קיוויתי שלא קולטים אותי כולם.
הפעם היא לקחה קו אוטובוס אחר.
שאלתי את עצמי איך אני אמור לפעול. מה הדבר הנכון לעשות?
האם אני אמור לשכוח ממנה ולא להטריד אותה?
אנחנו הרי אנשים זרים ומה פתאום שאציק לה? למה שלא אניח לה לחיות את חייה?
האם זה הדבר הנכון לעשות?
אולי הדבר הנכון הוא בכל זאת לנסות להכיר אותה?
מי קובע מה נכון? איך אפשר לדעת?
האם להקשיב לקול הפנימי?
הקול הפנימי שלי זעק שאני נמשך אל כפות רגליה ואני חייב לנסות להביא את עצמי למצב שאני מלקק את בהונותיה המושלמות.
אבל האם הקול הפנימי צודק? מה אם הוא היה אומר לי דברים קשים יותר? פליליים אולי?
כעבור עוד ימים אחדים ראיתי אותה שוב.
ושוב, כמו תמיד, עם אוזניה באוזן ורבה עם החבר שלה. איזה חיים יש לה.
הפעם נעמדתי קצת יותר קרוב לצלם את הכפות שלה.
חיפשתי שעת כושר לדבר איתה אבל לא היתה כזו. היא היתה בטלפון והיו סביבי המון אנשים.
הסתפקתי שוב בלצלם את כפותיה. היה לי כבר אוסף נכבד מאוד של אצבעותיה היפות אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי של לשלוף את המצלמה.
לבסוף היא שוב עלתה על האוטובוס. הסתכלתי עליו נוסע ופשוט לא האמנתי שזו היתה הפעם החמישית שראיתי אותה ועדיין לא ניסיתי להתחיל איתה. מה אם לא אראה אותה שוב?
אז כעבור מספר ימים החלטתי שאני אחכה לה. יצאתי מוקדם מהעבודה וחיכיתי מחוץ לעבודה שלה. ראיתי שהיא שם בפנים מתארגנת לצאת לאוטובוס אז תפסתי לי עמדה נוחה וחיכיתי.
והנה היא יוצאת. שוב עם מכנסונים וכפכפים. כפות רגליים מגרות. הולכת עם האוזניה באוזן ורבה עם החבר. הלב שלי דפק בכוח.
ידעתי שזה מטופש. כל העסק מטופש. גם הרעיון של לנסות לדבר איתה וגם העובדה שהלב שלי פעם מהתרגשות מכך.
הפעם הייתי מתורגל. היא תמשיך לדבר עם החבר שלה ולא תפסיק. אני חייב לנסות להפריע.
אז הפרעתי.
ביקשתי סליחה, היא אמרה לו שניה ונפנתה אליי בעצבנות.
אמרתי שאני רוצה לדבר איתה.
היא לא הבינה מה אני רוצה ושוב היתה עצבנית.
אמרתי שוב שאני רוצה לדבר איתה. היא בחנה אותי בעיניה ואז אמרה ברוגז שהיא בטלפון והמשיכה ללכת.
....
יופי.
....
אחרי הקטע הזה הבנתי שכנראה אין לי מצב איתה באמת. אבל קול קטן אמר לי שעדיין לא הגעתי למצב שאני מציע לה כלום.
כפות רגליה רדפו אותי.
לפעמים כשאני מביא ביד על כף רגל, לוקח לי קצת זמן לגמור ולא תמיד הגירוי הוא מספיק עמוק.
כפות רגליה מגרות אותי באופן מובהק. אני מסוגל להעלות את תמונתן על מחשב ולהביא את עצמי לגמירה בתוך פחות מדקה.
אני חייב להיות איתה.
אז מצאתי באינטרנט את מספר הטלפון של המקום שבו היא עבדה.
זה היה רעיון גרוע להתקשר.
התקשרתי ומסתבר שהיא עובדת שם במענה טלפוני ללקוחות. הצלחתי ללמוד את השם הפרטי שלה.
התקשרתי שוב וניסיתי להבין ממנה את שם המשפחה שלה.
היא סירבה להגיד אותו.
בלי שם משפחה אני לא יכול למצוא אותה בפייסבוק. גם עם שם משפחה אני לא בטוח אמצא אותה בפייסבוק.
ניתקתי.
התקשרתי שוב, מהטלפון בעבודה, אחרי כמה ימים ושוב ניסיתי להתחזות לאדם שמנסה לעשות עסקים ושוב להבין מה שם המשפחה שלה.
הפעם היא שאלה "מי זה?!" היא הבינה שמשהו לא טוב קורה. ניסיתי לצאת מזה איכשהו אבל כבר עוררתי את השד העצבני שלה.
חששתי שהיא קישרה בין הטלפון לבחור המוזר שהיא פגשה כבר פעמיים.
ניתקתי והבנתי שאין טעם בעניין הזה.
חיפשתי אותה בפייסבוק ללא הצלחה. בלי שם משפחה אין סיכוי באמת לאתר אנשים היום.
לא ניסיתי למצוא אותה שוב. היה כבר חורף, בינתיים עברתי דירה כך שנסעתי בדרך אחרת לעבודה.
הזמן חלף ורציתי שהיא תשכח אותי לפני שהיא באמת תרגיש מוטרדת.
כעבור מספר חודשים היא עלתה על האוטובוס שאני לוקח הביתה. חמושה באוזניה ובגישה עצבנית היא התיישבה במושב האחורי של האוטובוס. היה חורף. היא נעלה מגפיים ואני הייתי רעב וחסר מוטיבציה. הנחתי לזה.
הסיפור היה אמור להסתיים פה.
הוא אמור היה להסתיים כפי שסיפורים מהחיים מסתיימים - ללא סגירה אמיתית של קצוות.
אבל כשהגיע הקיץ היא עלתה שוב, באיזה יום שני אחד בערב, על אותו אוטובוס שעליו נסעתי.
שוב היא התיישבה באחד המושבים האחוריים.
חיכיתי מספר דקות ואז עברתי גם למושב שסמוך אליה.
עברו כמה חודשים והייתי סקרן לדעת מה התחדש עם כפות רגליה.
שוב הסנדלים הידועות לשמצה שלה.
הפעם לבושה בשמלת מיני ירקרקה.
חושפת רגליים חלקות ומגרות.
אז צילמתי.
וצילמתי.
וצילמתי עוד.
התגעגעתי לכפות רגליה ורציתי לתעד אותן עוד ועוד.
הפעם היא לא היתה בשיחה עם החבר. הפעם היא דיברה עם חברה שלה.
על החבר. שבינתיים ככל הנראה הפך לאקס.
כפות הרגליים שלה נראו קצת מלוכלכות. הייתי מלקק אותן בכל זאת.
הגענו לתחנה שלי. החלטתי להמשיך עוד קצת. מה זה משנה? תמיד אפשר לעלות על הקו לכיוון הנגדי.
המשכתי לצלם. התאורה היתה גרועה. הערב ירד.
היא עדיין חירמנה אותי אבל הייתי קצת יותר בשליטה הפעם.
היא סיפרה לחברה שלה על החבר ועל "חלוקת הרכוש" שהם ערכו כשהם נפרדו.
כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי לתפוס תמונה מספיק טובה של כפות רגליה. הייתי רחוק מדי והתאורה חלשה מדי.
הפעם היה לה לק אדום. הייתי מוכן להיות עבד לכפות היפות האלה.
כעבור מספר דקות היא סיימה את השיחה. האוטובוס התחיל להתרוקן. יצאנו ממרכז העיר.
החלטתי לנסות להתחיל איתה בשיחה.
שאלתי אם האוטובוס הזה מגיע לתחנת הרכבת.
היא ענתה לי. הפעם בלבביות מאוד לא אופיינית.
היא הסתכלה עליי. יכולתי לבחון קצת את פניה שהם מספיק נאים בשביל שאני ארצה לצאת איתה.
ממש רציתי לצאת איתה.
ניסיתי למשוך קצת בשיחה. היא שוב הסתכלה עליי. חשבתי שאני מוצא חן בעיניה והנחתי שזה שעכשיו כשהיא פנויה תהיה אפשרות להתחיל איתה.
ניסיתי למצוא הזדמנות להציע לה משהו. ידעתי שזו ההזדמנות שחיכיתי לה וזה חייב לקרות עכשיו.
היא מצידה נתנה בי עוד מבט אחד ולפתע הפסיקה להתייחס אליי בכלל.
ניסיתי איכשהו לדבר איתה שוב.
היא ענתה לי כשפניתי אליה אבל נראה שהיא לא מעוניינת לדבר.
היא התכנסה למכשיר שלה והתעלמה ממני.
האוטובוס עצר. היא המתינה עוד מספר רגעים ואז לפתע זינקה ממקומה ומיהרה למטה.
תפסה אותי לא מוכן.
אז כדי להשלים את תדמית הסטוקר שדבקה בי יצאתי אחריה.
היא הלכה מהר ככל שהיא יכלה.
בתמימותי האמנתי שהיא סתם ממהרת. אחר-כך הבנתי שהיא ברחה ממני.
אמרתי לה שוב סליחה והיא הסתובבה אליי. כאילו מבחינה בי בפעם הראשונה.
הפלאפון היה מוכן וצילמתי שוב את כפות רגליה כשהן פונות אליי. הפעם הן נראו קצת פחות טוב משום מה.
אמרתי משהו בסגנון שזה קצת מוזר לי או שאולי אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל אבל שהיא מוצאת חן בעיניי ואולי אפשר להכיר אותה או בולשיט דומה שגברים אומרים לנשים ואף פעם לא באמת עובד.
היא אמרה שיש לה חבר. אם היא היתה מפוחדת ממני היא לא הראתה את זה.
שאלתי את שמה והיא פלטה מיד שם אחר ממה שידעתי שהוא שמה.
לקח לי מספר שבועות להבין איזה סטוקר הייתי.
להבין שבאמצע הנסיעה באוטובוס היא זיהתה אותי. המבטים שהיא תלתה בי לא היו מבטי הערכה אלא נסיונות היזכרות. היא קישרה אותי לפעמים הקודמות שהיא ראתה אותי. לא עבר מספיק זמן..
לקח לי זמן לבין שהיא ציפתה שאני אשאל איך קוראים לה ושיקרה לי כדי שלא אדע מי היא.
היא הלכה והתרחקה ואחרי דרך ארוכה ראיתי אותה מסתובבת אחורה.
עליתי על האוטובוס. מרוצה מעצמי מחד ומאוכזב מאידך.
את כפות הרגליים שלה אני כבר לא אלקק אבל לפחות הצלחתי להתחיל איתה ולסגור את הפינה הזו.
יצאתי סטוקר הפעם.
כפות רגליה המושלמות העבירו אותי על דעתי.
נשארתי עם האוסף הזה, שאותו אני חולק עמכם ועם סיפור שהפעם יותר מתמיד מהלך על חבל דק בין המותר לאסור, בין חיזור להטרדה בין תשוקה לבין קריפיות.
ישנם מספר צמתים גדולים שסביבם מתרכזים כמויות גדולות של אנשים הממהרים לעבודה, ובתוך האנשים האלה כמות הבחורות הצעירות היא כ50%. מדי פעם תצוץ כף רגל שלא תשאיר אותי אדיש.
אז יום אחד, בעודי ממהר לעבודה כדי ל"החתים שעון" כמה שיותר מוקדם ירדה בחורה צעירה עם מכנסונים קצרים מאוטובוס שעוצר בדרך שלי.
כבר ממרחק יכולתי להבחין שכפות הרגליים שלה נראות טוב.
אצבעות ארוכות וכף רגל ארוכה יחסית לגודלה של הבחורה.
התקרבתי עוד קצת כשאני מתחיל לחוש מועקה של גירוי.
היא הגיעה למעבר החציה ונשמתי נעתקה.
כפות רגליים מושלמות.
פשוט לא האמנתי שאני נחשף לזה בזמן שאני מנסה להגיע לעבודה.
אין לי זמן לזה!
אבל לא היה ספק. כפות רגליים יפהפיות בתוך סנדלים שחושפים כמעט מקסימום אפשרי מהכפות.
הרמזור התחלף והיא התחילה ללכת שוב.
אבל היו רמזורים.
הצלחתי לשלוט על ההתרגשות שאחזה בי ולפלס דרך בין שאר העומדים ברמזור ולצלם את אחד מכפות הרגליים המושלמות שראיתי על בחורה זרה ברחוב.
עור לבן-שזוף ויפהפה. בוהן גדולה, ארוכה עם ציפורן יפה ופרופורציונית. שאר האצבעות, כל אחת חלק ונקיה יותר מהאחרת, מתקצרות על פי הסדר הנכון אל זרת קטנה וטעימה. אני חושב שהבוהן שלה היה הדבר שבאמת שיגע אותי.
קיבלתי זיקפה שם ברחוב רק מלהסתכל עליה. היה לה לק סגול ונעים בכל האצבעות.
כף הרגל נמשכה עם עור חלק שכל-כך מזמין ליקוק עד לעקב חלק ו-ורדרד ומשם התחברה לרגל חלקה ויפה שנבלעה בתוך מכנסוני תכלת קצרצרים.
הספקתי עוד לקלוט פנים לא נאים במיוחד עם רעמת תלתלים ודיבור עצבני פרחי במכשיר הסלולרי.
מה לעשות?
זה ממש חסר סיכוי להתחיל עם מישהי בצורה הזו.
ואני בכלל צריך להגיע לעבודה!
אם היה סיכוי שאתחיל איתה הוא נמוג לאור השיחה בעלת הטונים הלא נעימים שהיא ניהלה בטלפון.
ראיתי פחות או יותר את הכיוון אליו היא התקדמה והמשכתי לעבודה.
אבל בעבודה לא יכולתי להסיר את מראה כפות הרגליים שלה מהזיכרון.
התסכול היה גדול.
באמת שיש ימים שהייתי מעדיף שלא היה לי את זה.
ניסיתי להתרכז ולא להניח ליצר החייתי שבי להשתלט עליי.
אבל איך אפשר? איך לעזאזל בן אדם עם פטיש לכפות רגליים אמור להתנהל בעולם הזה כשיש כל-כך הרבה כפות רגליים מדהימות בחוץ ללא אבחנה?
יש לי יצר מיני מאוד פעיל ולא הצלחתי להתרכז בכלום עד שהלכתי לשירותים, פתחתי את התמונות של כפות רגליה, שמתי את המכשיר על מדף מולי והשפרצתי.
זה נתן לי הקלה.
אבל כעבור כמה שעות הייתי באותה סיטואציה ושוב הלכתי לשירותים להקל על עצמי.
לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאני חייב לפגוש את הבחורה הזו שוב ולהכיר אותה.
איזה ניצחון זה יהיה להגיע למצב שכפות רגליה המושלמות יהיו בתוך הפה שלי.
הגירוי היה כל-כך מוחשי וחזק ממני עד שהרגשתי שבשביל כפות הרגליים האלה אני מוכן לעשות הכל.
הנחתי (והתפללתי!!) שאותה בחורה תלך באותה דרך גם בימים הבאים מאחר והיא עובדת בסביבה הזו.
ואכן, בתוך כמה ימים היא צצה שוב באותו איזור. הפעם במכנסי ג'ינס עם אותם סנדלים מדהימים.
שוב אותה דרך. שוב אני מנסה להצליח לצלם.
הצלחתי לתפוס תמונה טובה והפעם החלטתי גם לזכור את הפנים.
ושוב בשיחת טלפון. הפעם אני מקשיב.
אותו טון דיבור כועס. היא מדברת עם חבר שלה. יש לה חבר.
יש מישהו אחר שכפות הרגליים האלה שייכות לו.
היא מטיפה לו על שהם לא נפגשים בחג או משהו.
מה לעזאזל לעשות?
הפעם אני מחליט לעקוב אחריה ולראות לאן היא נכנסת. אני שומר מרחק, היא בכלל לא מבחינה בי.
אני רואה לאן היא נכנסת. חנות של מוצרי מחשבים באחד הרחובות הצדדים של הדרך הראשית.
יופי. מה עכשיו?
נסעתי לעבודה ושוב הקלתי על המועקה עם התמונות שלה שתפסתי.
כמה ימים לאחר מכן, אני חוזר מהעבודה ורואה אותה מחכה לאוטובוס לכיוון ההפוך ממנו היא הגיעה בבוקר.
שוב הסנדלים, שוב מכשיר סלולרי.
גם הפעם היא מדברת עם החבר שלה. שוב הטון הפרחי הכועס.
אני נעמד במרחק וממשיך לצלם. אבל אני יודע שאני מתחיל לשחק פה עם הגורל שלי.
לפרחה הקטנה הזו יש כפות רגליים מושלמות ואני חייב לנסות לדבר איתה ולראות האם אני יכול לארגן לעצמי זיכרון שבו אני מוצץ את הבהונות שלה.
פתאום קרה דבר מדהים. היא הפסיקה לדבר בטלפון!
אני עוד מסתבך עם עצמי, מנסה לאזור אומץ. זה לא טוב.
מתחיל קצת להתקרב. אחחחח... הכפות רגליים שלה מטריפות אותי. קשה לי להתרכז. אני מרגיש את דפיקות הלב עד הצוואר..
עוד כמה תמונות מאחורי ואני מבין שעוד רגע האוטובוס שלה יגיע והיא תיעלם מפה.
מתקרב עוד קצת. היא עדיין לא קולטת אותי. אני אתחיל לדבר איתה מה כבר יקרה?
אני מתקרב ומחליט לשאול אם עבר קו מסויים. ההימור הצליח. גם היא מחכה לקו הזה. היא עונה לי בעצבנות.
זה הטון הטבעי שלה? עצבנית? איך אפשר לנהל שיחה עם בחורה עצבנית?
ממשיך לשאול עוד להיכן היא נוסעת. היא עונה לי.
כפות הרגליים שלה מופנות עכשיו אליי. אני מאבד ריכוז ולא עומד בפיתוי.
אני מוציא את המכשיר ומצלם את כפות הרגליים שלה כשאני ממש עומד במרחק מטר ממנה.
אני מנסה לנהל איתה שיחה ומקווה שהיא לא תקלוט וסתם תחשוב שאני בסלולרי.
פאק.
עכשיו היא לקחה כמה צעדים ממני.
כעבור מספר רגעים האוטובוס שלה הגיעה והיא נבלעה בו.
הלוואי שהיתה לי את היכולת להקסים כל בחורה ולשפוך כריזמה וקסם גברי שלא ניתן לעמוד בפניו.
אבל אם זה היה המצב כנראה שהייתי עסוק בלזיין יומם וליל ולא הייתי מוצא זמן לספר לכם שחלק ניכר מהאינראקציה שלי עם בחורות שאני פוגש היא מאולצת ובלתי טבעית. וכשבחורה כמו זו, שמכילה מספר סתירות פנימיות - מצד אחד לא יפה בעיניי, מצד שני בעלת גוף טוב, מצד שלישי בעלת כפות רגליים מטריפות ומצד רביעי בעלת גישה קשה - נקרית בדרכי אני לא יודע איך לאכול אותה.
ברור לי שאם כפות רגליה היו בלתי מושכות או אפילו מושכות במידה סבירה בלבד, הייתי יכול לשכוח ממנה.
אבל כפות רגליים מושלמות כמו שלה יש לא מאפשרות לי לעבור לסדר היום.
כעבור זמן מה שוב עברתי באיזור שבו היא עובדת בדרך חזרה מהעבודה שלי וראיתי אותה מחכה לאוטובוס.
עוד פעם עם מכנסונים קצרים. הפעם עם כפכפים.
חששתי לעמוד קרוב מדי. למקרה שהיא תזכור אותי מהפעם הקודמת.
אבל ראיתי שהיא שוב שקועה בשיחת טלפון עם החבר שלה ולא קולטת אותי. אז התקרבתי בשקט.
אבל הימים היו ימי סוף הקיץ, ובזמן שהיה עדיין חם, שעות היום החלו להתקצר ולכן התמונות לא יצאו מוצלחות.
כפות הרגליים שלה היו מגרות כמו תמיד. המראה היה כל-כך מיני בעיניי שממש לא יכולתי להבין איך כולם מסביב ממשיכים בחייהם בשלווה ומעסיקים את עצמם בבהייה באוטובוסים. אני רק רציתי להתכופף אל כפותיה וללקק את האצבעות.
הזיכרון מהפעם הקודמת עוד היה חי. הצורה התקיפה והקרירה שבה היא ענתה לי לא הותירו איזו תקווה שבכלל יש לי סיכוי לצאת איתה.
האוטובוס הגיע די מהר והיא נבלעה בו.
ניסיתי לצלם שוב אבל התנועות היו מהירות מדי. קיוויתי שלא קולטים אותי כולם.
שאלתי את עצמי איך אני אמור לפעול. מה הדבר הנכון לעשות?
האם אני אמור לשכוח ממנה ולא להטריד אותה?
אנחנו הרי אנשים זרים ומה פתאום שאציק לה? למה שלא אניח לה לחיות את חייה?
האם זה הדבר הנכון לעשות?
אולי הדבר הנכון הוא בכל זאת לנסות להכיר אותה?
מי קובע מה נכון? איך אפשר לדעת?
האם להקשיב לקול הפנימי?
הקול הפנימי שלי זעק שאני נמשך אל כפות רגליה ואני חייב לנסות להביא את עצמי למצב שאני מלקק את בהונותיה המושלמות.
אבל האם הקול הפנימי צודק? מה אם הוא היה אומר לי דברים קשים יותר? פליליים אולי?
כעבור עוד ימים אחדים ראיתי אותה שוב.
ושוב, כמו תמיד, עם אוזניה באוזן ורבה עם החבר שלה. איזה חיים יש לה.
הפעם נעמדתי קצת יותר קרוב לצלם את הכפות שלה.
חיפשתי שעת כושר לדבר איתה אבל לא היתה כזו. היא היתה בטלפון והיו סביבי המון אנשים.
הסתפקתי שוב בלצלם את כפותיה. היה לי כבר אוסף נכבד מאוד של אצבעותיה היפות אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי של לשלוף את המצלמה.
לבסוף היא שוב עלתה על האוטובוס. הסתכלתי עליו נוסע ופשוט לא האמנתי שזו היתה הפעם החמישית שראיתי אותה ועדיין לא ניסיתי להתחיל איתה. מה אם לא אראה אותה שוב?
אז כעבור מספר ימים החלטתי שאני אחכה לה. יצאתי מוקדם מהעבודה וחיכיתי מחוץ לעבודה שלה. ראיתי שהיא שם בפנים מתארגנת לצאת לאוטובוס אז תפסתי לי עמדה נוחה וחיכיתי.
והנה היא יוצאת. שוב עם מכנסונים וכפכפים. כפות רגליים מגרות. הולכת עם האוזניה באוזן ורבה עם החבר. הלב שלי דפק בכוח.
ידעתי שזה מטופש. כל העסק מטופש. גם הרעיון של לנסות לדבר איתה וגם העובדה שהלב שלי פעם מהתרגשות מכך.
הפעם הייתי מתורגל. היא תמשיך לדבר עם החבר שלה ולא תפסיק. אני חייב לנסות להפריע.
אז הפרעתי.
ביקשתי סליחה, היא אמרה לו שניה ונפנתה אליי בעצבנות.
אמרתי שאני רוצה לדבר איתה.
היא לא הבינה מה אני רוצה ושוב היתה עצבנית.
אמרתי שוב שאני רוצה לדבר איתה. היא בחנה אותי בעיניה ואז אמרה ברוגז שהיא בטלפון והמשיכה ללכת.
....
יופי.
....
אחרי הקטע הזה הבנתי שכנראה אין לי מצב איתה באמת. אבל קול קטן אמר לי שעדיין לא הגעתי למצב שאני מציע לה כלום.
כפות רגליה רדפו אותי.
לפעמים כשאני מביא ביד על כף רגל, לוקח לי קצת זמן לגמור ולא תמיד הגירוי הוא מספיק עמוק.
כפות רגליה מגרות אותי באופן מובהק. אני מסוגל להעלות את תמונתן על מחשב ולהביא את עצמי לגמירה בתוך פחות מדקה.
אני חייב להיות איתה.
אז מצאתי באינטרנט את מספר הטלפון של המקום שבו היא עבדה.
זה היה רעיון גרוע להתקשר.
התקשרתי ומסתבר שהיא עובדת שם במענה טלפוני ללקוחות. הצלחתי ללמוד את השם הפרטי שלה.
התקשרתי שוב וניסיתי להבין ממנה את שם המשפחה שלה.
היא סירבה להגיד אותו.
בלי שם משפחה אני לא יכול למצוא אותה בפייסבוק. גם עם שם משפחה אני לא בטוח אמצא אותה בפייסבוק.
ניתקתי.
התקשרתי שוב, מהטלפון בעבודה, אחרי כמה ימים ושוב ניסיתי להתחזות לאדם שמנסה לעשות עסקים ושוב להבין מה שם המשפחה שלה.
הפעם היא שאלה "מי זה?!" היא הבינה שמשהו לא טוב קורה. ניסיתי לצאת מזה איכשהו אבל כבר עוררתי את השד העצבני שלה.
חששתי שהיא קישרה בין הטלפון לבחור המוזר שהיא פגשה כבר פעמיים.
ניתקתי והבנתי שאין טעם בעניין הזה.
חיפשתי אותה בפייסבוק ללא הצלחה. בלי שם משפחה אין סיכוי באמת לאתר אנשים היום.
לא ניסיתי למצוא אותה שוב. היה כבר חורף, בינתיים עברתי דירה כך שנסעתי בדרך אחרת לעבודה.
הזמן חלף ורציתי שהיא תשכח אותי לפני שהיא באמת תרגיש מוטרדת.
כעבור מספר חודשים היא עלתה על האוטובוס שאני לוקח הביתה. חמושה באוזניה ובגישה עצבנית היא התיישבה במושב האחורי של האוטובוס. היה חורף. היא נעלה מגפיים ואני הייתי רעב וחסר מוטיבציה. הנחתי לזה.
הסיפור היה אמור להסתיים פה.
הוא אמור היה להסתיים כפי שסיפורים מהחיים מסתיימים - ללא סגירה אמיתית של קצוות.
אבל כשהגיע הקיץ היא עלתה שוב, באיזה יום שני אחד בערב, על אותו אוטובוס שעליו נסעתי.
שוב היא התיישבה באחד המושבים האחוריים.
חיכיתי מספר דקות ואז עברתי גם למושב שסמוך אליה.
עברו כמה חודשים והייתי סקרן לדעת מה התחדש עם כפות רגליה.
שוב הסנדלים הידועות לשמצה שלה.
הפעם לבושה בשמלת מיני ירקרקה.
אז צילמתי.
התגעגעתי לכפות רגליה ורציתי לתעד אותן עוד ועוד.
הפעם היא לא היתה בשיחה עם החבר. הפעם היא דיברה עם חברה שלה.
על החבר. שבינתיים ככל הנראה הפך לאקס.
כפות הרגליים שלה נראו קצת מלוכלכות. הייתי מלקק אותן בכל זאת.
הגענו לתחנה שלי. החלטתי להמשיך עוד קצת. מה זה משנה? תמיד אפשר לעלות על הקו לכיוון הנגדי.
המשכתי לצלם. התאורה היתה גרועה. הערב ירד.
היא עדיין חירמנה אותי אבל הייתי קצת יותר בשליטה הפעם.
היא סיפרה לחברה שלה על החבר ועל "חלוקת הרכוש" שהם ערכו כשהם נפרדו.
בשלב כלשהו היא קלטה אותי מסתכל לכיוון שלה. ניסיתי להסוות את זה.
כמה שלא ניסיתי לא הצלחתי לתפוס תמונה מספיק טובה של כפות רגליה. הייתי רחוק מדי והתאורה חלשה מדי.
הפעם היה לה לק אדום. הייתי מוכן להיות עבד לכפות היפות האלה.
כעבור מספר דקות היא סיימה את השיחה. האוטובוס התחיל להתרוקן. יצאנו ממרכז העיר.
החלטתי לנסות להתחיל איתה בשיחה.
שאלתי אם האוטובוס הזה מגיע לתחנת הרכבת.
היא ענתה לי. הפעם בלבביות מאוד לא אופיינית.
היא הסתכלה עליי. יכולתי לבחון קצת את פניה שהם מספיק נאים בשביל שאני ארצה לצאת איתה.
ממש רציתי לצאת איתה.
ניסיתי למשוך קצת בשיחה. היא שוב הסתכלה עליי. חשבתי שאני מוצא חן בעיניה והנחתי שזה שעכשיו כשהיא פנויה תהיה אפשרות להתחיל איתה.
ניסיתי למצוא הזדמנות להציע לה משהו. ידעתי שזו ההזדמנות שחיכיתי לה וזה חייב לקרות עכשיו.
היא מצידה נתנה בי עוד מבט אחד ולפתע הפסיקה להתייחס אליי בכלל.
ניסיתי איכשהו לדבר איתה שוב.
היא ענתה לי כשפניתי אליה אבל נראה שהיא לא מעוניינת לדבר.
היא התכנסה למכשיר שלה והתעלמה ממני.
האוטובוס עצר. היא המתינה עוד מספר רגעים ואז לפתע זינקה ממקומה ומיהרה למטה.
תפסה אותי לא מוכן.
אז כדי להשלים את תדמית הסטוקר שדבקה בי יצאתי אחריה.
היא הלכה מהר ככל שהיא יכלה.
בתמימותי האמנתי שהיא סתם ממהרת. אחר-כך הבנתי שהיא ברחה ממני.
אמרתי לה שוב סליחה והיא הסתובבה אליי. כאילו מבחינה בי בפעם הראשונה.
הפלאפון היה מוכן וצילמתי שוב את כפות רגליה כשהן פונות אליי. הפעם הן נראו קצת פחות טוב משום מה.
היא אמרה שיש לה חבר. אם היא היתה מפוחדת ממני היא לא הראתה את זה.
שאלתי את שמה והיא פלטה מיד שם אחר ממה שידעתי שהוא שמה.
לקח לי מספר שבועות להבין איזה סטוקר הייתי.
להבין שבאמצע הנסיעה באוטובוס היא זיהתה אותי. המבטים שהיא תלתה בי לא היו מבטי הערכה אלא נסיונות היזכרות. היא קישרה אותי לפעמים הקודמות שהיא ראתה אותי. לא עבר מספיק זמן..
לקח לי זמן לבין שהיא ציפתה שאני אשאל איך קוראים לה ושיקרה לי כדי שלא אדע מי היא.
היא הלכה והתרחקה ואחרי דרך ארוכה ראיתי אותה מסתובבת אחורה.
עליתי על האוטובוס. מרוצה מעצמי מחד ומאוכזב מאידך.
את כפות הרגליים שלה אני כבר לא אלקק אבל לפחות הצלחתי להתחיל איתה ולסגור את הפינה הזו.
יצאתי סטוקר הפעם.
כפות רגליה המושלמות העבירו אותי על דעתי.
נשארתי עם האוסף הזה, שאותו אני חולק עמכם ועם סיפור שהפעם יותר מתמיד מהלך על חבל דק בין המותר לאסור, בין חיזור להטרדה בין תשוקה לבין קריפיות.
