בתחילת דרכי באוניברסיטה צדה את עיניי בחורה עם מראה מאוד ייחודי.
יש כאלה שחושבים שהיא יפה, יש אחרים שחושבים שהיא מכוערת. מן הסתם אתם מבינים לאיזה צד אני שייך.
ראיתי אותה חולפת במסדרונות, עם שיער גולש, אסוף במהודק או פזור, פנים עגולות וילדותיות ועיניים חומות יפות מעוצבות עם נגיעה של ליכסון ומבט קר.
כשהיא היתה חולפת על פניי הייתי משותק, גם אם ניסיתי להתנהג אחרת.
זה היה משחק אבוד מראש.
היא אמנם תקעה בי מבט בוחן כפי שכל אדם יתקע בפגר של חתול שנקרה בדרכו, אבל לא היתה כל הערכה במבטים האלה.
לא למדתי איתה, לא היו לנו חברים משותפים ולא היה לי כל נסיון בלהתחיל עם בנות בתקופה ההיא.
הייתי שנה או שנתיים לאחר הצבא. לאחר שירות קרבי שאותו שרדתי תודות לחברה שהיתה לי שחיממה את סופי השבוע שלי ונתנה לי קצת רכות לסתור את הנוקשות הצבאית שהיתה מנת חלקי ביומיום.
גם לאחר הצבא המשכנו הלכה למעשה להיות ביחד. אמנם נפרדנו, אבל אני גיליתי שאין לי שום כישרון או יכולת בתחום הדייטינג והחיזור ונסיונותיי היו מוצלחים כמו מאמציו של הרוח להפיל חומות של מבצר.
חמוש ביכולת הזו הגעתי להתמודד עם החתלתולה. הסיפור שלי איתה עיצב רבות ולאו דווקא לטובה, חלק גדול מהאופי שלי והגישה שלי לנשים בהמשך. למדתי על עצמי רבות וכל זה מבלי שהחלפתי איתה משפט אחד.
לחתלתולה יש שם. והוא רגיל לחלוטין. אבל באותם ימים בעיתון הסטודנטים העלוב והנהדר של האוניברסיטה הופיעה פינה קטנה, "פינת החלתולה", ובה כותבת ממין נקבה, סטודנטית, תיארה את חוויותיה בין כותלי הקמפוס, מסיבותיו ובין הסדינים עם גברבריו. היה משהו באופן שבו אותה כותבת תיארה את המציאות שלה שגרם לי להאמין, ללא שום ביסוס, שמדובר בבחורה הזו. בכל אופן, מאחר ובאותו הזמן לא ידעתי את שמה פשוט קראתי לה כך. החתלתולה.
המפגש שלנו מסתכם בכמה רגעים שהיוו, נכון לתקופה ההיא, רגע מכונן בחיי בכל הקשור לנשים.
הייתי חדש באוניברסיטה. עוד לא היו לי חברים ולא התאקלמתי. יצאתי יחד עם אותה חברה לשעבר והחברים שלה למסיבת בית כפי שהיה מקובל אז. משלמים כמה שקלים בכניסה וזוכים להתרועע עם עוד כמה עשרות סטודנטים בסלון בית של כמה סטודנטים אחרים, לשתות אלכוהול לא יקר ולשמוע מוסיקה שדי.ג'יי חובב משמיע. מבחינתי זה היה מעולה.
הייתי במצברוח טוב, רחוק מהבית של ההורים (טוב, הכל יחסי), רחוק מהצבא המעיק ומוקף בסטודנטים וסטודנטיות. זו היתה חוויה חדשה ומסעירה בחיי החדשים ואני בלעתי את כולה. וגם הרבה אלכוהול.
עם האלכוהול מגיע האומץ ובשלב כלשהו ראיתי את החתלתולה. מבטה התעכב עליי לשבריר רגע אחד יותר מדי מה שרמז לי שהיא מודעת לקיומי וזוכרת שהיא כבר ראתה אותי בעבר.
גם אדם שעובר ליד פגר חתול יכול להתעכב במבטו על הפגר ולהיזכר שהוא כבר ראה אותו.
אבל הייתי שיכור והמחווה הכמעט בלתי נראית הזו הזרימה אומץ לעורקיי ואז ניגשתי אליה ואמרתי:"היי, גם את לומדת במכינה, נכון?".
היא אפילו לא זיכתה אותי במבט.
את זה אני זוכר.
מבטה נשאר ממוקד במי שהיה או היתה מולה וייתכן שהיא הגיבה בהנהון קליל, אבל היא התאמצה לא להסתכל עליי.
ידעתי שזה לא פשוט להתחיל עם בנות אבל לא תיארתי לעצמי שאני אזכה להתעלמות שכזו.
הלב שלי נפל לתחתונים. העלבון היה צורב וכמעט אלים. אני חושב שמלמלתי משהו נוסף והתרחקתי משם. מבחינתי המסיבה נגמרה.
למה זה קרה? חשבתי אז. איך הבאתי את עצמי למצב שאני פונה לבחורה והיא אפילו לא טורחת להגיב חזרה? דחו אותי עשרות בנות מאז. אבל אף אחת לא פגעה בי ככה. להתעלם ממני לחלוטין זה מעבר ללדחות אותי כמאהב פוטנציאלי. זה לפסול את עצם היותי כמועמד לשיחה. זה נתפס בעיניי אז בכביטול מוחלט שלי.
אודה ולא אבוש. זו היתה מכה מאוד חזקה לאגו שריסקה את הביטחון העצמי השברירי שניסיתי לטפח באותו הזמן.
החתלתולה היתה נערת מסיבות. היא היתה רזה, נמוכה בעלת גוף מטריף ומראה שיכול לצבוט בלב שלך, אך בכאב עצום. היא היתה סטודנטית ולכן, אף על פי שאולי היתה בה קלות דעת, היא ממש לא היתה טיפשה.
כפות הרגליים שלה לא היו יפות אבל זה פשוט הוזנח לחלוטין כשזה נגע אליה.
מאחר וראיתי בהתעלמות שלה ממני עלבון גדול ובסיסי. רמיסת כבודי כאדם וכגבר - לא יכולתי לשים את הסיפור מאחוריי. רציתי שהיא תתנצל. אבל היא בכלל לא ידעה שאני קיים. האמנם?
בשבועות שבאו אחר כך הייתי רואה אותה מדי פעם. הפעם המבט שלה כבר התעכב עליי.
המבט שלי היה אחר. פגוע. היא ראתה את זה וזכרה למה.
בחודשים שבאו לאחר מכן, כל מפגש שכזה איתה לווה בריסוק אגו מבחינתי. ראיתי אותה עם גברים אחרים. הרבה גברים אחרים, כפי שמקובל בתקופה הזו של החיים - יוצאים, מנסים, נפרדים וממשיכים הלאה. אין כמו להיות סטודנטית יפה באוניברסיטה שהיא הקולג' הישראלי.
רגשי הנחיתות, שהבחורה הקטנה הזו הצליחה לעורר בי התעצמו בכל פעם שראיתי אותה עם גבר. איתי היא אפילו סירבה להחליף כמה מילים, כאילו הייתי פגר של חתול, ואיתו היא מתנשקת.
זה דבר חמור מאוד. לשפוט את עצמך באופן הזה. ואני מגיש לכם את צורת המחשבה המעוותת שלי בדיוק כפי שהיתה.
כאשר חזרתי לסופ"ש הביתה התיישבתי מול הטלוויזיה וראיתי "בנות גילמור". אחת הגיבורות, רורי, הזכירה לי בחדות את החתלתולה. כנראה בעיקר בגלל השיער. צפיתי בכל הסדרה הזו רק בגלל העובדה הזו.
אין בי כעס אמיתי היום על הבחורה הזו. בדיעבד, הבנתי שהיא מלאה בחוסר ביטחון. הארשת האדישה באופן מוגזם שהיא עוטה על עצמה נועדה להסתיר את זה. אבל גם להיות חסרת ביטחון זה בסדר. היא היתה חדשה בעולם הזה של האוניברסיטה ועשתה את אחת השגיאות הבסיסיות שסטודנטיות עושות - גבר שתתייחסי אליו לא יפה היום, יהיה שם גם מחר כדי לזכור לך.
ואני הייתי שם. תמיד לבד כי אחרי הקטע הזה לא העזתי לפנות לאף בחורה חדשה. וגבר שלא מתחיל עם נשים יישאר לבד. אלא אם הוא נראה כמו ריאן גוסלינג.
היא תמיד היתה עם גבר חדש, שיסגור לה את חור הביטחון החסר ואני הסתכלתי על הבחור החדש ואפילו לא העזתי לשאול את עצמי מה לו יש שאין לי. ההבדל ביני לבין הגברים האלה היה כה גדול עד שהם נתפסו בעיניי כנפילים, כבני אלים, כמו בני אדם רגילים לעומת פגר של חתול.
היא תמיד היתה עם גבר חדש, שיסגור לה את חור הביטחון החסר ואני הסתכלתי על הבחור החדש ואפילו לא העזתי לשאול את עצמי מה לו יש שאין לי. ההבדל ביני לבין הגברים האלה היה כה גדול עד שהם נתפסו בעיניי כנפילים, כבני אלים, כמו בני אדם רגילים לעומת פגר של חתול.
איתם היא יוצאת, צוחקת ושוכבת. ואיתי? איתי היא סירבה אפילו להחליף מבט חטוף.
חלפה שנה.
היתה חופשת סמסטר ארוכה אותה ביליתי עם חברים חזרה בבית. היתה לי שנה גדושה בארועים ובכשלונות שונים על רקע רומנטי. שמחתי להתרחק קצת ולפגוש את החברים הישנים שזוכרים אותי עוד מלפני שהייתי מתגלח. הלכנו הרבה לים והתחלנו הרבה עם בנות. שיחקנו מטקות, השתזפנו, יצאנו למועדונים ונהננו מהחיים.
את החור שנפער לי בביטחון העצמי החלטתי שאני אסתום בעזרת שעות ארוכות בחדר כושר. תמיד האמנתי שגבר צריך להראות כמו גבר. חזק, גבוה ושרירי. הגיע הזמן לצמצם את הפער למודל הזה.
באחד מאותם ערבי קיץ במועדון של אחד הקיבוצים שבמישור החוף-השפלה, ראיתי מחזה שחיזק את אמונתי לעיל. בסמוך אליי רקדו שתי בנות ממוצעות מראה. לפתע ניגש אל אחד מהן בחור רוטט מרוב שרירים מחוטבים. הוא לא היה בודי-בילדר אבל הבחורה שאליה הוא ניגש פשוט נמסה לזרועותיו. היא זרקה את התיק שלה לחברה שלה שמיהרה להתפנות מהמקום כאילו כל הערב הן רק חיכו שמישהו יגיע ויסחוף אחת מהן בזרועותיו - והתמסרה לו. הם לא הכירו לפני כן.
ואז זה היכה בי.
אם הייתי יותר שרירי, היא לא היתה מתעלמת ממני.
יש מעט שאני יכול לשנות במראה החיצוני שלי. אני לא יכול לשנות את פניי או גובהיי, אבל אני יכול להגדיל את מסת שריריי. וכך עשיתי. הוספתי לכך הסרה של זקן מטופש שגידלתי עוד מתקופת שלהי הצבא והפכתי לאט לאט לאדם אחר.
נסעתי עם חברים לסיני ושם מצאתי לי שלווה, את היכולת להתחיל שוב עם בנות בלי להתרגש וגם שרשרת סיני, עשויה חרוזים של עץ שהיתה פופולרית באותם ימים והחלטתי שתקשט יפה את צווארי.
החלפתי חלק גדול ממלתחת הבגדים שלי והתחלתי להתלבש בבגדים שמחמיאים לי ולא תלויים עליי כמו שק.
עם פיתוח הגוף הגיע גם הביטחון העצמי המיוחל. פתאום גיליתי שאני לא חייב להיות נחמד לאנשים אם לא בא לי ושאם אני עומד על שלי אז אחרים נסוגים. כל היציבה, ההתנהלות וההתנהגות משתנים כשאתה מתמלא מבפנים.
בנוסף, החלפתי את הספר שלי שנהג לכסח לי את השיער עוד מימיי הצבא ומצאתי דרך קלה ומחמיאה לסדר לעצמי את השיער.
בתחילת שנת הלימודים הבאה, ראשי הסתחרר מכל הבנות החדשות והטריות שצצו מכל הכיוונים. ובפוסעי במסדרון, בדרך לכיתה שבה הייתי אמור ללמוד, החתלתולה צצה מולי. הפעם היא נתנה לי מבט ארוך. היא זכרה בדיוק מי אני וכנראה שהמראה החיצוני החדש שלי דיבר אליה קצת יותר. לא אמרנו מילה. ושוב חזרתי לשם. למקום ההוא.
התאמנתי באופן קבוע בחדר הכושר. זה היה המקדש שלי. הוא עדיין מקדש בעיניי. באחד האימונים ראיתי שהיא נמצאת מחוץ למבנה. לא רחוק מהברזיה. אז יצאתי החוצה למלא את הבקבוק. היא עמדה במרחק מה. אני לא הרמתי מבט. הרגשתי שהיא מסתכלת ואז ברגע אחד וללא מחוות גוף הרמתי את המבט ונעצתי אותו בה.
היא נתפסה בוהה בי. ראשה נרתע אחורה בבהלה קלה והיא מיד הסיתה את מבטה. אבל את שלי קיבלתי. תפסתי אותה מסתכלת בי ווידאתי שהיא יודעת שאני יודע את זה.
איך הייתי רוצה לספר שהתגברתי עליה. שהחור שהיא פערה בי נעלם. אבל לא כך היו הדברים. התנהלתי בזהירות, כשאני זוכר בצנעה את היחס שהיא נתנה לי. היו לי מערכות יחסים. אני אספר עליהן בהמשך כנראה. אבל בסופו של דבר תמיד חזרתי למקום שאליו היא זימנה אותי - המקום שבו אני לא ראוי כלל להתייחסות. במשך תקופה ארוכה ציינתי לעצמי שכל בחורה שדוחה אותי, אפילו בגסות, מתייחסת אליי בצורה הרבה יותר אנושית ממנה.
לאנטון צ'כוב יש סיפור בשם "מועקה". זהו סיפורו של יונה העגלון ששכל את בנו והיגון שהוא חש מאיים להציף את לבו. הוא מבקש לפרוק מעט ולמצוא אוזן קשבת, אבל הנוסעים שהוא מעלה לא מעוניינים לשמוע, וגם חבריו העגלונים לא מטים לו אוזן. לבסוף, במיצג של עליבות אנושית, הוא פורק את אשר על לבו באוזני סוסתו ומוצא מזור לכאבו.
כשיש משהו שלוחץ לך על הלב אתה לא יכול לאורך זמן לשמור את זה לעצמך. אז החברים הקרובים שלי הכירו את הסיפור והכירו את החתלתולה. במהרה, כל אחד ואחת מהם ידע לזהות אותה ולתקוע בה את המבטים המתאימים. אני נתפסתי כאדם חזק ויציב ובכל זאת, היא הצליחה לערער אותי. מתוך נסיון לגמד את מה שהיא היוותה עבורי הייתי מדווח לחברים שלי על ההתקדמות שלי בנסיון להכניס אותה למיטה. ובכך אני מתכוון שהייתי מספר להם על הגברים שאיתם היא היתה יוצאת. בשום אופן לא יכולתי לדמיין את עצמי מתחיל איתה שוב. והרי, אם אני לא אתחיל איתה, היא בטח לא תעשה את הצעד.
עד שיום אחד ראיתי אותה בחברת כמה גברים. אחד מהם הציג אותה בפני האחרים ומאותו הרגע גיליתי שיש לה חבר. חבר קבוע. והוא נראה ממש הרבה יותר טוב ממני. לא, זה יותר גרוע. הוא נראה כמוני רק יותר טוב. כאילו לקחו אותי כאב טיפוס ויצרו גרסה יותר גבוהה, עם שיער יותר מלא ומסודר וגוון עור שזוף יותר. כשהתפרסמה באתרי התמונות (זה מה שהיה לפני פייסבוק) תמונה שלהם ממסיבת פורים מחופשים לאדם וחווה גיליתי שיש לו גם גוף יותר טוב. זה לא עשה לי טוב לאגו.
חברים ניסו להשכיח ממני את הסיפור הזה. להקטין בחשיבותו. הצביעו על הפגמים באישיותה ובמראה החיצוני שלה. אבל זה לא הועיל. בסתר לבי ידעתי שרק להכניס אותה למיטה יסלק ממני את העלבון העמוק הזה.
ואז הגיעה נקודה המפנה. ניגשתי אל הברזיה שבבית הסטודנט למלא את הבקבוק שלי במים ושם ראיתי את החתלתולה והחבר שלה. היישרתי מבט יציב אל שניהם והמשכתי בדרכי. מילאתי את הבקבוק, והם עמדו בקרבת מקום, בתור לקיוסק שהיה שם. המרחק היה כמה מטרים, אבל שמעתי נכון. היא סיפרה לו עליי.
היא סיפרה לו שלפני שנתיים פניתי אליה, היא לא הבינה מה אני רוצה ומאז אנחנו מחליפים מבטים. או משהו בסגנון.
החבר שלה שאל אותה אם מדובר עליי, הבחור שנמצא פה קרוב והיא הנהנה. לרגע היה נדמה לי שהוא יבוא לדבר איתי או אולי מעבר לזה. אלת המזל שיחקה לטובתו והוא לא התכוון לגשת אליי. אני אולי קלולס עם נשים אבל רחוק מלהיות רכרוכי מול גברים.
זה היה הרגע שהבהיר לי שהתפיסה שלי את המצב היתה שגויה. היא זוכרת הכל. זוכרת ומתחרטת על היחס המכוער שלה בתחילת דרכה באוניברסיטה. היא זוכרת אותי וזה הרבה מעבר ללהתייחס למישהו באופן רגעי ולשכוח. היא זוכרת אותי וזה מציק לה מספיק בשביל שהיא מספרת על זה אפילו לחבר שלה. פתאום, ולו גם לרגע עלוב אחד, גם אני הייתי חלק ממערכת היחסים שלהם. גם אני לגמתי נקטר עם אלי האולימפוס.
העניין המשמעותי הבא לסיפור הזה היה העובדה שטסתי לארה"ב בסוף אותה שנה. ביקור מכונן שאני מתחייב לספר עליו באריכות. תקציר הדברים הוא שקיבלתי שיעור מעלף בהבדלים בין ישראל וארה"ב, בין ישראליות ואמריקאיות.
קיבלתי פרופורציה ביחס לחיי הסטודנטים בישראל. חזרתי מעט מדוכא כשאני מבין שיש מקום עם נשים יותר יפות ויותר נחמדות ואילו אני? אני תקוע כאן. וכאן הייתי.
כאשר חזרתי מארה"ב להמשיך את התואר שלי הייתי חדור מטרה. ידעתי שאני חייב להצטיין ולהצליח וכמעט שלא היו לי הסחות דעת. היה לי רומן שם עם בחורה ישראלית שהסתיים במהרה וכמעט ולא מצאתי עניין בבחורות ישראליות. במשך חודשים ארוכים לא ניסיתי ליזום מגע, ולפיכך, שום מגע לא ניזום, ביני לבין אף בחורה. היה לי רע.
בשביל להכניס כמה שקלים לכיס הפכתי ליחצ"ן מסיבות. שזה אומר ללבוש חולצה, שהיתה צמודה עליי מדי - וזה כנראה היה מכוון, ולחלק עלונים שמתארים את טיב ליין המסיבות הספציפי שאותו קידמתי. יש עבודות יותר גרועות. מה שזה אמר בפועל זה לקחת שעתיים הפסקה מהלימודים, ולצאת להסתובב ברחבי הקמפוס, במדשאות ובמסדרונות ולדבר עם סטודנטים וסטודנטיות. אותה חברה שהזכרתי בפסקה הקודמת, היא שסידרה לי את העבודה הזו.
אז בעודי פוסע במסדרון עם שותפתי, הלוהטת וצמודת הבגדים, לחלוקת העלונים הופיעה לפניי החתלתולה.
הפעם הייתי אדם אחר. לא עוד חסר נסיון עם נשים ומגושם, וכשבאמתחתי רזומה קצר של כמה בנות מושכות שלא נופלות מהחתלתולה עצמה.
פגשתי אותה לאחר קיץ שלם שאותו ביליתי בשיחות יומיומיות וקבועות עם נשים מדהימות ביופיין בעיניי. עם שיער זהוב וגולש, עיניים בהירות ובורקות וכפות רגליים מטופחות. הלב שלי דפק כל-כך חזק כששוחחתי איתן, אבל למדתי להשתלט על זה. למדתי להיות קול.
החתלתולה צעדה מולי במסדרון. עיניה מקובעות עליי. לרגע מבטה ניתק מעיניי אבל רק בשביל ליפול למלכודת אחרת שהכנתי לה - שרירי זרוע מסוקסים שמדי היחצ"ן החדשים שלי הבליטו. אני לא התקתי את מבטי, זו היתה החתלתולה בכל זאת. אבל היתה סיבה נוספת שהיא לא התיקה את מבטה מעיניי.
הפעם ראיתי אותה כפי שהיתה. בחורה ישראלית נאה עם תווי פנים חדים, מצח מעט גדול וקמטים חדשים שנאספו סביב העיניים. היא חצתה את אמצע שנות העשרים שלה והיה נראה שהיא לא מתבגרת באופן מחמיא במיוחד.
ואני, שכבר התרגלתי לדבר ממרחק הבל פה עם בנות מדהימות באמת, פתאום לא הבנתי על מה המהומה. עיניה החומות נראו פשוטות למראה ופניה, שאמנם לא היו כעורים בשום מידה, נראו לי כה רגילים.
והיא חשה בזה. מבטי ההערצה הנואשים שתקעתי בה התחלפו במבט כמעט אדיש. כמעט כמו המבט שהיית נותן בפגר של חתלתולה שאתה עובר לפניו ברחוב.
ניסיתם פעם לנעול מבט עם מישהו? מישהו שאינכם מכירים כמובן. זה תרגיל מעניין. נסו ללכת ברחוב, למצוא אדם שמושך אתכם ולבהות היישר לתוך עיניו. כאשר שני בעלי חיים נועלים מבט יש לזה שני כיוונים אפשריים: קירבה או התרחקות. במקרה של שני זכרים קירבה פירושה מאבק והתרחקות פירושה נסיגה. במקרה של גבר ואישה קירבה היא אינטימיות והתרחקות היא דחיה.
החתלתולה הזמינה אותי במבטה להתקרב אליה.
הסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים. באחת מהן אפילו הגשתי לה את אחד העלונים שחילקתי. היא לא לקחה ובמקום זה הסתכלה לי בעיניים בשתיקה. היא רצתה ממני משהו אחר.
אלה היו ימים מבלבלים בשבילי. ידעתי שהמשחק השתנה וידעתי שאני יכול וצריך להכיר אותה ואולי לשכב איתה כדי להירפא. וכל הנתונים הראו שעכשיו זה אפשרי, אבל משהו עצר אותי. קוראים לזה גאווה.
הפגיעה המהותית שהיא פגעה בי לא אפשרה לי להתחיל איתה באופן רגיל. היה בינינו כבר הרבה דם רע מבלי שהחלפנו מילה. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות פגיע מולה. מה אם היא תתעלם ממני שוב? ואולי סתם תדחה אותי? כל אחת אחרת יכולה לעשות את זה. לה, אני סירבתי לאפשר לתת לה את הכוח הזה. שוב.
בנוסף לכך, הייתי ער בחדות לכמה תכונות חיצוניות שלא אהבתי בה. אחת מהן היא הקול שלה שהיה עבה מדי לטעמי. כאשר הייתי מגיע, עם שותפתי ליח"צון המדהימה, הנחתי לה לדבר עם החתלתולה והחברות שלה. אני רציתי להתרכז בלהסתכל ולא לפזר חלק מהמיסתורין של עצמי בדיבורים. שמחתי שהחתלתולה ראתה אותי בחברתה של היחצ"נית הזו. שתראה שאני רגיל להתרועע עם נשים יפות. שנשים לא מתעלמות ממני.
החתלתולה התחילה לנסות למשוך את תשומת הלב שלי. אני זוכר שנכנסתי לספריה והיא שוחחה בטלפון סמוך לכניסה. כאשר התקרבתי היא הגבירה את קולה כדי שאבחין בה ונעצה בי מבט. האמת שזה נתפס בעיניי כוולגריות ישראלית שממנה עוד סלדתי לאחר החוויה האמריקאית.
היינו מחליפים מבטים גם במועדון (שאותו ייחצ"נתי).
באחת המסיבות, לוויתי ידידה נאה למדי (וכמה שמחתי שזה היה המצב) להפקיד את המעיל. החתלתולה ישבה עם חברים על ספות ליד שולחן סמוך. לפתע היא נהייתה קולנית ואפילו נעמדה על השולחן. כשהיא שולחת אליי מבטים זהירים.
במסיבה אחרת, התיישבתי על הבר עם ידידה שהיתה שיכורה וידידותית מאוד. החתלתולה התיישבה עם חברה מהצד השני. היא נתנה בי מבט קר. כאילו היא כועסת לראות אותי עם בחורה אחרת. בשלב הזה, כבר ידעתי שעצם הרעיון שהיא מאמינה שאם היא התעלמה ממני אז כל בנות העולם מתעלמות ממני או לכל הפחות דוחות אותי הוא פרי דמיוני וככל הנראה מעולם לא חלף בראשה. מה שראיתי היה קנאה וחוסר ביטחון.
מבטה לא מש ממני.
גם אני חשתי שהמועדון התרוקן ורק היא יושבת שם מהצד השני. אז עשיתי משהו שנראה בדיעבד מוזר. התחלתי לדבר עם הידידה עליה. ידעתי שהחתלתולה תקלוט אותי. הידידה השיכורה רצתה לרוץ לצד השני ולדבר איתה בשבילי. אני עצרתי אותה. אבל עכשיו ראיתי שמבטיה של החתלתולה התרככו. שידרתי לה שגם אני בסופו של דבר בעניין.
אבל כלום לא קרה.
ואיך יקרה? איך אפשר להתגבר על הפער הזה שבינינו?
באחת הפעמים האחרות במועדון (כל שבוע היתה מסיבה. וכל שבוע הלכנו) חלפתי בסמוך אליה ואל החברות שלה. כמעט ללא טאקט היא משכה את תשומת הלב של כולן והצביעה עליי. אבל אני לא הייתי מספיק בטוח בעצמי כדי לגשת אליה. עשיתי את עצמי כאילו שאני לא מבחין. אבל ראיתי. ראיתי שהיא מדברת עליי. גם אם היא אומרת דברים רעים. היא עדיין מדברת עליי.
במסיבה אחרת הבחנתי פתאום שהיא רוקדת עם חברה סמוך אליי ולחבריי. נזהרת לא להסתכל עליי עם המבט הקפוא הזה שלה. החלטתי לבדוק את העניין ומשכתי את כל החברים למקום אחר במועדון. תוך כמה רגעים גם היא היתה שם עם החברה שלה. ועדיין לא העזתי לפנות אליה.
רק המחשבה על כך שיגרה את הלב שלי למצב טורבו.
הפחד שיתק אותי. הפחד שהביישנות או החשש שלה יגרמו לה לייבש אותי שוב שיתק אותי.
הפחד שאולי הכל בראשי והיא בכלל מעולם לא היתה בעניין ולכן תייבש אותי שוב שיתק אותי.
הפחד שהיא תאבד עניין ברגע שבו אתחיל איתה והכל הוא רק משחק של אגו נשי שיתק אותי.
חברים שלי הכירו את הפנים שלה ולפעמים היו זורקים לה איזו מילה כשהיינו שיכורים. תמיד משכתי אותם משם. אף אחד לא ידבר עם החתלתולה שלי חוץ ממני. ולי את הביצים לדבר איתה.
בסוף של מסיבה אחת ראיתי שהיא לוקחת את המעיל האדום שלה ופונה ללכת. נעמדתי רחוק מנתיב היציאה שלה. היא עשתה עיקוף ועברה לידי עם פנים מתוחות. לא יכולתי לדבר איתה. אבל רציתי כל כך בקרבתה. שלחתי יד ונגעתי בה. היא השתחררה מאחיזתי והמשיכה ללכת. לא הסתכלתי אחורה והיא לא התעכבה. זה הכי קרוב שהגענו לנגיעה.
למדתי להכיר את הפרצופים של החברות שלה, כי נוכחותן בסביבת האוניברסיטה העידה שגם היא תהיה בסביבה.
נקודת שיא של הסיפור היתה כאשר שמעתי את אחת החברות שלה מספרת לחברה אחרת את הסיפור שלנו. היא לא הציגה אותי באור יפה כל-כך ולאור כל סיפורי הפחדנות שבפסקאות האחרונות אתם יכולים להבין מדוע. שתיהן הסתכלו בי לכמה רגעים ואני הבנתי שגם החתלתולה מדברת עליי ברמה כזו שחברותיה כבר מחליפות את הסיפור המעוות הזה בינן לבין עצמן.
ביני לבין עצמי, תהיתי איך זה שאני כבר לא רואה אותה עם גברים אחרים כמו לפני כמה שנים.
חבר טוב שלי שהכיר את הסיפור במלואו לא היה בארץ כשכל סאגת המועדונים הזו התרחשה. ייתכן שהוא היה מדרבן אותי לפעולה. אבל אחרי שחפרתי לעצמי בנפשי בור כזה גדול והפכתי אותה לאשמה בו, לא יכולתי פשוט לגשת אליה, ואחת כמוה בטח לא תיגש אליי וכך ונשארנו שני זרים שמביטים מרחוק וחולקים קשר איום שכזה. בלי מילים.
תחילת דעיכת הסיפור היתה גם כן במועדון. אמנם רקדתי עם חברים אבל הייתי ער לנוכחותה. שמתי לב שחברה שלה הבחינה בי ומיהרה לקרוא לה. היא באה. והפעם היא הביאה איתה מישהו, שלא נראה כל כך טוב. וכך, כשהיא מולי היא רקדה איתו ונמרחה עליו באופן מופגן תוך שהיא תוקעת בי מבטים רבי משמעות.
תאמינו או לא, אני תופס את המחווה האחרונה הזו כחוויה שבונה לי את האגו.
הנה לפניי, אותה בחורה שבתודעתי הפגומה נתפסה בעבר כמי שכלל לא רואה בי בן אדם בכלל, שלא להזכיר בן זוג ראוי, והנה עכשיו, היא טורחת בפניי ומראה לי שהיא מחוזרת על ידי גברים אחרים והיא לא מחכה לי שאפנה אליה, כלומר עברתי טרנפורמציה מלאה מפגר של חתול לגבר שיש צורך לגרום לו לקנא. גם אני נמצאתי ראוי להיות בן זוג שלה (ולו רק ללילה או לפאקינג שיחה מבחינתי) והיא אפילו טרחה וארגנה עבורי מופע סיום לקשר המעוות שלנו.
המשכתי להסתכל עליה מרחוק. עכשיו היא היתה במערכת יחסים ואני קינאתי.
לא היתה לי זכות לקנא. לא היתה לי סיבה רציונלית לקנא. אבל קינאתי.
ידעתי שמישהו אחר נכנס איתה למיטה, נוגע בפניה היפים והייחודיים. חש את רכות ידיה ומריח את שערה הגולש שמתפזר מעליהם כשהיא רוכנת עליו מלמעלה לנשיקה. מישהו אחר מלטף את שדיה הרכים וחש מתיחות העור על רגליה המחוטבות.
מישהו אחר חודר אליה ומרגיש את נשימותיה כשהיא גונחת מעונג.
בכל פעם שראיתי אותה נפל לי הלב למכנסיים. ההתרגשות שאחזה בי היתה כל כך גדולה ומשתקת שלא יכולתי להעלות בראשי את הרעיון של אשכרה לפנות אליה.
איך היא היתה מגיבה לו ידעה שהיתה לה השפעה כזו עליי?
ואולי היא ידעה?
אולי היא יודעת?
בשנה שבאה לאחר מכן היא כבר סיימה ללמוד. ובכל זאת התראינו עוד פעם אחת במועדון אחר. הפעם בעיר מגוריי. זה היה ביום ההולדת של אחותי. הייתי במצב רוח מרומם ומוקף ב7-8 בנות שיכורות ושמחות שתשומת הלב של כולן נתונה לי.
החתלתולה הגיעה לשם עם החבר שלה. אותו אחד שגוייס באי ידיעתו להרים מופע לכבודי. על פי הצורה שבה הוא הסתכל בי הבנתי שהוא עודכן בפרטי הסיפור.
היא לא הפסיקה להסתכל לעברי ובכל שניה היתה בחורה אחרת כרוכה על צווארי. מבלי שהתכוונתי גם אני הרמתי מופע סיום לכבודה. עברתי לידה כשהלכתי לשירותים והחלפתי איתה מבטים. זו הרי צורת התקשורת שלנו.
היה משהו יותר שלם ורגוע במבטים האלה הפעם.
כעבור שנה או שנתיים היא התחתנה עם הבחור הזה. היום יש להם ילד.
עוד בתחילת הבלוג הבטחתי (איימתי?) שיהיו סיפורים שלא יהיו קשורים במישרין לכפות רגליים. ואכן, במקרה של הבחורה הזו, אני רק בן שרוצה בת באופן הישיר, הישן והמיושן. כפות רגליה גדולות מדי ונטולות צורה או עדינות כפי שאני מעדיף. ובמידה מסויימת רווח לי שזה המצב. חוסר השלמות שלה, בתוספת העובדה שהיא מעולם לא היתה שלי, אפשרו לי להתגבר עליה ולהניח לבנות אחרות לשגע אותי.
ברור לי שהסיפור שלה נופח מעבר לכל פרופורציה. ברור לי שנפלתי קורבן לחוסר הנסיון של עצמי. וכשהפכתי לאדם אחר נאלצתי להתמודד עם מפלצות העבר שאני עצמי יצרתי.
החוויה איתה, אם ארצה ואם לא, התניעה אותי לבצע שינויים הכרחיים בעצמי. מנעד הרגשות שחוויתי מעצם הפגיעה ממנה גרם לי לרצות לשנות דברים שבדיעבד לא אהבתי בעצמי. על פי תפיסתי, הפגיעה הזו הפכה אותי לגבר אחר. גבר שנשים כמוה לא יכולות לפגוע בו באופן שבו היא פגעה.
היו בנות רבות שדחו אותי בצורה לא נאותה. היו גם אחרות שהתעלמו ממני לחלוטין. אך הן עשו זאת אחריה, ואחרי השינוי שהיא עוררה בי. שינוי שאחד מסממניו היה לקחת בקלות את המשחק הזה.
לא היתה לי כל כוונה לצייר את הבחורה הזו כמפלצת. לפחות לא באופן אובייקטיבי. היום אני יודע שבנות נמלאות חוסר ביטחון לפעמים ולא יודעות כיצד להגיב כאשר פונים אליהן. אין במשפט האחרון לרמוז שהיום אני מאמין שהיא היתה מעוניינת בי באותו מעמד ראשוני.
אין לי ספק שלא מצאתי חן בעיניה באותו ערב, אבל אני סמוך ובטוח שאם היה לה זמן להרהר במעשיה, תגובתה היתה מצטיירת באופן פחות מרושע בעיניי. אני משוכנע שגם היא למדה משהו. היא אמנם סיפרה לחברותיה את הסיפור מנקודת מבטה הצודקת לכאורה, אבל אני ראיתי גברים מתחילים איתה ואני ראיתי שהיא מגיבה אליהם בחיוך עדין גם אם היא דוחה אותם.
כך שהסיפור הוא לא החתלתולה והעוול כביכול שהיא גרמה לי. הסיפור הוא אני. אני ועולמי הפנימי המפותח יתר על המידה.
הייתי רוצה להודות לה שעזרה לי לצמח את עור הפיל ההכרחי כל כך כדי לשרוד את הבינו-לבינה.
הסיפור בכללותו מלווה אותי גם בימים אלה בצורה של לקח שקצת יותר רלוונטי משאר הדברים שעליהם כבר התגברתי - חיים רק פעם.
אם הייתי מוצא את הדרך לגבש את האומץ או האדישות ולהתחיל איתה, בתקופה שבה היא היתה מעוניינת בבירור - הייתי מתגבר על הסיפור הזה, סוגר מעגל ומגיש לכם אותו כסיפור גבורה אמיתי.
במציאות, אין כינורות ומוסיקה דרמטית שרומזים לגיבור לקחת פעולה. במציאות אתה לבדך חמוש בפחדיך ניצב מול הסיטואציה. דפיקות הלב מרגישות כמו דרכו של הגוף לומר לך לוותר, לחפש את הרוגע, להתרחק. וכשאתה מתרחק והדופק יורד אתה נזכר שבעצם דפיקות הלב הן מה שאתה מחפש.
הריגוש, המתח, התעוזה - הם הם טעמו של החיים.
ובסיפור שלי זה מה שעשיתי. התרחקתי. ואחרי שהתרחקתי והתרגשתי והתרחקתי שוב עד שההזדמנות שניצבה לפניי שוב ושוב ושוב נסגרה ונמוגה, נותרתי עם תהייה אחת קטנה:
האם אי פעם אפגוש עוד בחורה שתגרום לי לכאלה דפיקות לב?
