הפעם ניזכר בבחורה בשם עדי, שלמדה באוניבסיטה במקביל אליי.
היא היתה אחת מאותן בנות שהבחנתי בהן באופן מיידי, הבנתי שהן נהנות מתשומת לב רבה של גברים אחרים ומיד פסלתי את עצמי עקב כך מלהיות ראוי להן.
נשבר מזה כבר כוס אמק.
הנבירה הזו בזכרונות מבהירה לי עד כמה חוסר הביטחון והערך העצמי שלטו בי במשך שנים. ואני יודע שלא התכנסנו פה בשביל לעשות לי טיפול פסיכולוגי קבוצתי, אך מצד שני, אין לי דרך לספר את הסיפור מבלי להיכנס למצב הנפשי שבו הייתי בזמן שהארועים קרו. אין טעם רק לזרוק את התמונות פה לבלוג. תמונות של כפות רגליים אינן מצרך נדיר כל כך היום. תמונות של כפות רגליים עם סיפור לצדן הן מה שעושה את הבלוג הזה למה שהוא.
למען האמת, הזיכרון כבר מעומעם. עברו 10 שנים מאז. ייתכן שראיתי אותה עם בן זוג ועקב כך פסלתי את עצמי. או שאולי זה היה בגלל שהיא יותר מבוגרת ממני ויותר ותיקה באוניברסיטה?
בכל אופן, בשלב מאוד מוקדם הבנתי שהיא בגובה ממוצע, שיש לה כפות רגליים יפות, פנים סבירות, חזה גדול ושיער חלק, מה שהפך אותה מיד למישהי שרציתי לשכב איתה.
 |
| כפות רגליה בכל הדרן.. אצבעות יפות, ארוכות עם בוהן נפלאה |
אז במקום זה בהיתי בה מרחוק.
היום אני יודע לומר שהיא היתה פנויה במשך תקופה ארוכה. אני פשוט לא הייתי בתקופה שבה אני מסוגל לאזור אומץ בכלל ולהכיר.
חשקתי בכפות הרגליים שלה, כפי שחשקתי בכפות רגליים של הרבה בנות באותה תקופה. לא היתה לי בת זוג קבועה (או בכלל) במשך הרבה זמן והחורפים היו קשים במיוחד. מראה של כפות רגליים באותם חורפים, נטולי אינטרנט - כפי שהיו במשך מספר שנים באוניברסיטה - היה יכול להוציא אותי לגמרי מאיפוס.
אני זוכר בבירור חווייה שהגדרתי ביני לבין עצמי כאירוטית למדי שקשורה אליה. היינו במסיבה צפופה של סטודנטים במועדון. ראיתי אותה ניצבת מעליי על מדרגה. המקום המה אנשים ואני הייתי שתוי. אבל קלטתי את כפות רגליה בסנדלים.
שלחתי יד לגעת באצבעות שלה, כאילו בטעות לגמרי, תוך שאני מתיימר לייצב את עצמי או להתרומם אל המקום שבו היא עמדה.
זה דרש אומץ ופחדתי שהיא תכעס, אך הייתי שתוי אז העזתי.
אתם מבינים? אלה הן המחשבות של פטישיסט כפות רגליים.
כאילו שלגעת לה בחטף בכפות הרגליים שווה ערך ללטף לה את התחת שיש צורך להילחץ כך.
לא רק שזה לא הרגיז אותה אלא שהיא בכלל פנתה אליי לשאול אם הכל בסדר.
מה יש לה לפנות אליי? מה יכול להיות לא בסדר?
הבחורה בפירוש ניצלה את ההזדמנות כדי לדבר איתי, אבל אני כל כך נלחצתי (מוטיב חוזר בכל הסיפורים שלי כמעט) מהמצב שפשוט חילצתי את עצמי משם בכמה מילים קצרות והייתי מבסוט מעצמי שהיא בכלל פנתה אליי ושהצלחתי לגעת בכפות רגליה. זה פשוט מעורר רחמים.
בהמשך, אבל ככל הנראה ללא קשר, כבר היה בינינו קשר עין מסויים שלא הגיע לידי תקשורת. פשוט לא העזתי ולא חשבתי שזה התפקיד שלי.
אם יהיה משהו שאני אחנך את בני מגיל צעיר זה יהיה להפנים שהאחריות על יצירת קשר עם בנות המין האחר היא שלו. אני לא רומז שאבא שלי התרשל בחינוך שלי, כי אני בפירוש זוכר אותו אומר לי דברים כאלה, אני רומז שלקח לי זמן להבין שהאיש צודק במקום לפטור אותו כזקן מטורלל שלא מבין כלום.
היא עבדה כשומרת באוניברסיטה. באחת הפעמים שנכנסתי לשער שבו היא הוצבה, הראתי לה את תעודת הסטודנט כדי שהיא תיתן לי להיכנס. היא רק בהתה בי בשקט, בכלל לא הסתכלה על התעודה ולא ביצעה שום מחווה עם הראש כאומרת ללא מילים: "אני יודעת שאתה סטודנט, ואתה יודע שאני יודעת שאתה סטודנט. סטודנט פחדן. כנס כנס פנימה".
זהו.
בשלב כלשהו היא החלה לצאת עם מישהו והמבטים שהיא נתנה בי היו פחות רעבים ויותר סתמיים.
היא נשואה כבר שנים לאיזה מישהו.
אז חרטה מספר 3 שלי היא שלא התחלתי איתה. שלא תפסתי את האומץ לבוא ולשים את שק האשכים שלי על השולחן מולה ולהציע לה להכיר אותי. הפחד מדחיה היה כל כך גדול שאפילו לא הצלחתי להגדיר אותו ככזה. הפסדתי אפשרות, שהיום אני חושב שהיא היתה ממש סבירה, להכיר אותה ולערוך היכרות אינטימית עם החזה הנפלא שלה וכפות רגליה המגרות.
בודק פעמיים ביום אם יש חדשות בבלוג הנפלא הזה..
השבמחקאינך נשוי.לקק ככל האפשר! תעז יותר.תהנה.
מת על הבלוג הזה.(מובן מאליו,לא?)
עזוב, שחרר. יש לך המון חוויות מדהימות, מלא זכרונות מעוררי זקפה אהה קנאה, כל מי שמצליח נכשל בדרך לפחות כמספר ההצלחות.
השבמחק