שישי בערב בתל-אביב ופטיש לכפות רגליים - חלק ב'

אז בפרק הקודם סיפרתי שראיתי שבחורה שחשקתי בכפות רגליה נמצאת במועדון הדיזינגוף ביום שישי עלום אחד. החלטתי לנסות להגיע לשם ולכבוש אותה. הצלחתי להגיע עד לפתח המועדון כשנזכרתי שהשעה היא אחרי אחת ביום שישי ולי אין קומבינות בכניסה.

הסלקטורית היפה יושבת שם עם מכשיר נייד ביד. מקבלת סמסים ללא הפסק ומדי פעם קוראת איזה שם: "שרון?" "אלמוג?" "גל?" ואותו בר או בת מזל יכול להיכנס בחברת חבריו.
אני מכיר את זה. ככה זה עובד. אם הייתי מגיע בתחילת הערב, למשל באיזור 22:00, כנראה שהייתי נכנס בלי בעיות. אבל בשעה כזו, אתה חייב להיות ברשימות או שאתה לא נכנס.
אבל המשכתי לעמוד שם. מקווה שיקרה נס. כבר הייתי במצבים חסרי תקווה בחיי. השתדלתי לא להרים ידיים אלא לנסות לחשוב איך אפשר לפתור את זה.


בינתיים נעמדתי ליד שתי כוסיות שחיכו להיכנס. הן היו טרודות בסלקטורית כך שאני יכולתי לשלוף את המצלמה ולתעד ניצנים ראשונים שהחורף נגמר:

כשהקריאו את השם של הבחורה הזו, היא אמרה שאין לה תעודת זהות. כששאלו אותה בת כמה היא, היא התבלבלה ואמרה בסוף 22. ההיסוס הזה עלה לה בכניסה. אני שמעתי את השם המלא שלה ולמחרת ביררתי בפייסבוק שהיא בערך בת 19.


מדי פעם מגיע איזה בחור ומנסה לדבר עם הסלקטורית. הוא אומר שהוא לבד והחברים בפנים אז מה אכפת לה להכניס אותו?
אבל אכפת לה.
בלי סמס מאיזה יחצ"ן הוא לא נכנס.
 לא עזרו שידולים, והיא והשומרים הגברתנים שם היו אדישים לחלוטין לצעקות ולתחינות.
היה שם אחד שממש התרגז שזו אפליה ואיים לכתוב על המקום. היה עוד אחד שחיכה כבר הרבה זמן ואמר לחברים שלו שלא עושים לו טובות ושהוא ילך למקום אחר. בסוף האחרון נכנס.
ואני עומד בחוץ, ומבין שאת כל הטריקים שניסיתי לחשוב עליהם כבר עשו.
הבנתי שרק מיכל כהן יכולה לעזור לי.

את מיכל כהן הזכרתי בחטף בעבר, אבל לא פירטתי.
מיכל כהן היא לא אדם אמיתי. היא דמות פיקטיבית שהמצאתי ופתחתי לה פייסבוק.

הכל התחיל כשמהפיכת הפייסבוק החלה. מהר מאוד הבנתי שזה הדבר שחיכיתי לו. דפים מסודרים ומתוייקים על כל האנשים (ובעיקר האנשות שמעניינים אותי). סטטוס רומנטי, חוש הומור, תחומי עניין, ותמונות. הרבה תמונות שברוב המקרים חוסכות לי את התהייה הנוראית לגבי מצב כפות הרגליים מתחת למגף הארוך בימי החורף.
אוקיי.. אבל אז התחילה בעיה קטנה.
יש הרבה יותר אנשים שמעניינים אותי מאשר כאלה שאני ממש מכיר ומדבר איתם. ולא חשתי בנוח להציע חברות לבחורה שלא יצא לי לדבר איתה מעולם וכל מטרתי היא לראות קצת תמונות של כפות רגליה על שפת בריכה בתורכיה.
ופה נכנס ירון לוי.
גם הוא היה דמות פיקטיבית. הוא היה הדמות הפיקטיבית הראשונה שלי. הצעתי בעזרתו חברות לכל מי שעניין או עניינה אותי אך לא היה לי נעים להשתמש בשמי האמיתי.
אז גיליתי, שלמרות שיש לו כמה תמונות מצודדות, הוא לא כל-כך פופולרי. הודעות בסגנון "מי אתה ומה אתה רוצה?" היו ממלאות את תיבת הדו-שיח שלו. נסיונות עלובים לשכנע בדבר הכרות לא הואילו לרוב. ורוב הבנות פשוט לא אישרו.
הבנתי שאם כבר דמות פיקטיבית, היא צריכה להיות ממין נקבה.
ואז נולדה מיכל כהן.
מיכל כהן היא יפה. אבל לא זוהרת מדי. היא נראית כמו ישראלית ממוצעת פלוס. וזה הסוד שלה. אם היא היתה יפה מדי, היא היתה מעוררת חשד. ניסיתי לבנות לה פרופיל עם תמונות כלליות שמצאתי ברשת ומעט פעילות, אבל מהר מאוד גיליתי שאין כל צורך להשקיע. אנשים לא יודעים לזהות שהיא לא אמיתית. וכל עוד אני לא מנסה למכור להם כלום - גם לא אכפת להם.
וכך נוצר מצב אבסורדי שבנות שסירבו לאשר אותי או את ירון לוי - אישרו את מיכל כהן! כמה מטומטם הוא המצב הזה?!
מספר החברים שלה עבר מהר מאוד את האלף, והיום אני נכנס לפרופיל שלה באותה תדירות כמעט כמו לפרופיל שלי. בעבר גם כתבתי סטטוסים ובירכתי לימי הולדת. אבל אז גיליתי שכל פעילות כזו גורמת לי לאבד מספר חברים, ולפיכך החלטתי שהדרך הכי טובה היא להנמיך פרופיל ולצפות בתמונות.
חילקתי את מאות הבנות שיש לי שם לקבוצות כך שיהיה לי קל לעכוב אחריהן. 3 קבוצות - כפות רגליים, חזה גדול ו"לוהטות" לכאלה שהן סתם חמות אבל לאו דווקא ניחנו באחת התכונות הקודמות. בצורה הזו אני יכול לעכוב בצורה טובה אחרי המצב.
ניסיתי מדי פעם ליזום פגישות דרך הפרופיל האמיתי עם הבנות האלה. יצא לי מעט מאוד.
אבל הצלחתי להשיג הרבה מידע מודיעיני. למעשה.. המידע על כך שאנני נמצאת במועדון הדיזינגוף הגיע אליי דרך מיכל כהן, ששומרת על יחסים על חברות של אנני. את מיכל אגב, אנני לא אישרה, לצערי.
אז איך מיכל יכולה לעזור לי?
היא בחורה. וניהלתי דרכה מדי פעם ומתוך שיעמום שיחות עם גברים שפנו אליה. זה היה מעניין לראות איך המצב נראה מהצד השני. הם היו מאוד משכנעים!
בין השאר מיכל כהן מטפחת קשרים עם יחצנ"ים במועדונים. בעיקר בגלל שיש להם הרבה תמונות והם מקושרים להרבה בנות יפות.
אז פתחתי את האייפון שלי. נכנסתי, שם מחוץ למועדון, לפרופיל של מיכל. מצאתי את שני היחצנים שאני "מכיר" ושלחתי להם הודעת פייסבוק עם בקשה לעזרה: "ידיד שלי לא מצליח להיכנס לדיזינגוף. אפשר לשלוח הודעה עם השם feetperson ליחצנית?" אך הם לא ענו.
הבנתי שפייסבוק זה לא מספיק. אבל לא היו לי טלפונים שלהם. מתוך רשימת החברים שתוייגו עם השניים האלה במועדון ראיתי שלאחד מהם בפרופיל יש לוגו של המועדון בתמונה.
כלומר, גם הוא יחצ"ן.
 נכנסתי לפרופיל שלו, הצעתי לו חברות דרך מיכל וראיתי שיש לו שם מספר טלפון עם הודעה "דברו איתי".
אוקיי.
אז החלטתי להמר ושלחתי לו בקשה לשליחת סמס לסלקטורית לנייד.
וחיכיתי.
הוא השיב "מי זה?".
פה הייתי צריך להחליט. מי שלח את ההודעה הזו? האם זה אני או מיכל כהן?
החלטתי שהלקח שלמדתי מאפיזודת ירון לוי הוכיחה את שלה. רק בנות יכניסו אותי למועדון הזה.
"מיכל כהן" סימסתי לו. ומאחר והצעתי לו חברות לפני כן - היה לי סימוכין לכך.
אין לו דרך לדעת מי באמת שלח לו את הסמס.
הוא שאלה עוד שאלות לגבי הידיד הזה (אני יעני).
"נראה טוב?".
 "מעולה!!!!11"  מיכל ענתה. קיוויתי שהיא תעבור בתור פקאצה למחצה.
שאל עוד בן כמה הוא והאם הוא לבד ואז נדם.

כעבור מספר רגעים החלטתי לבדוק אם זה עבד.
ניגשתי בחשש לסלקטורית. בדיוק שניה אחרי שאדם נוסף האשים אותה בהתנהגות נאצית ושאלתי בנימוס האם היא קיבלה סמס עם השם שלי.
אין לתאר את הפליאה שלי כשהיא הקריאה את שמי המלא מתוך הצג שלה. לא שאלה בן כמה אני בכלל והשער לכניסה למועדון, שאותו לא חשבתי שאזכה לראות נפתח - הורם למעני.
שילמתי 30 שקל עבור כניסה. הבחורה שלקחה את הכסף התעכבה וזה עצבן אותי. השעה כבר היתה מאוחרת. אבל השתדלתי לחייך ולהיות חיובי.
ואז נכנסתי.

אני הולך למועדונים כבר שנים. אבל תמיד אני בחברת חברים וביני לבין המקום יש מסך של אלכוהול.
היום הייתי לבד, ופיכח להחריד. "סאחי" בשפת העם.
מועדונים כאלה נתונים לשליטה של הבנות. זו למעשה הטריטוריה שלהן, גם אם הן לא מודעות לעניין.
הרבה פעמים יצאתי ממועדון כזה למוד סירובים, והייתי שואל את עצמי למה בנות מגיעות לשם בכלל? האם באמת בשביל לבלות ערב שלם עם החברות ולדחות ערימות של בנים? האם זה בשביל לשבת עם פרצוף חמוץ או לחילופין להקיא בשירותים? מה נשים רוצות?!?!
הן רוצות את הכוח הזה. כשחיכיתי בתור הגיעה בחורה עם חזה גדול ותחת קטן לכניסה. היא אמרה את השם הנכון ונכנסה. היתה הרבה שחצנות מרוחה על פניה. היא יודעת שהיא מגיעה לשטח שבו היא שולטת. שבו יעשו מה שהיא רוצה.
קצת אחרי שנכנסתי שלחתי סמס תודה לבחור שהכניס אותי. הוא שלח בחזרה "איפה אתם אני אבוא להגיד שלום". אתם מבינים? אתם מבינים למה נכנסתי? אתם מבינים את הכוח שיש לבנות במקום כזה?
לא עניתי לו. אני כבר עסוקה בלרקוד ולהשתכר עם החברות.

גברים אני מבין. גם אתם מבינים. אנחנו רוצים נשים, ואמר את זה כבר סיינפלד לפניי. גברים מגיעים למקום כזה כדי להשיג נשים. בין אם זה אומר לקחת בחורה הביתה, להתנשק עם בחורה, רק לרקוד עם אחת ואפילו רק בשביל לפחות להחליף כמה מילים עם מישהי שנראית טוב.
כן, אפילו רק בשביל להריח את השיער של בחורה שעוברת בסערה לפניך משל היית אוויר בדרכה למקום אחר זו יכולה להיות סיבה מספיק טובה.
כך שבעיניי זו טריטוריה די עויינת לרוב. אני משתדל להגיע למקומות כאלה מספיק שיכור בשביל להנות מהסיטואציה, מהצפיפות, מהנוכחות הגברית המוגברת, מהרשעות שנכפית לפעמים על הבנות המסכנות שסובלות מעודף התחלות בערב ומכל שוק הבשר הזה שאף פעם לא הייתי לקוח מוצלח שלו. לצערי.

אבל להגיע למקום הזה לבד ונטול מיליגרם של אלכוהול בדמי זה סיפור אחר לגמרי מסתבר.
דבר ראשון קניתי בירה והזכרתי לעצמי שיש לי משימה. התחלתי להלך בשיטתיות ולחפש את אנני. ידעתי שהזמן פועל לרעתי ושאולי היא כבר הלכה.
מצאתי אותה ברגע שנכנסתי. יושבת עם גבר על הבר. אבל מבט נוסף הבהיר שזו לא היא.
האמת שעכשיו אני כבר לא לגמרי בטוח אם זו היתה היא או לא... :(
התעכבתי שם עד ששכנעתי את עצמי שלא אותה אני מחפש והמשכתי הלאה.

עברתי עם הבירה ביד ממקום למקום במועדון, נדחק בין השיכורים, נזהר לא לדחוף אף אחד חזק מדי ולא למשוך תשומת לב מיותרת. עוצר מדי פעם ובוחן את המצב. שמתי לב לתופעה מעניינת שמעולם לא הבחנתי בה בשכרותי.
הבנות מסתכלות. נועצות מבטים שעכשיו יכולתי לראות בבירור שהם לא מלאים בביטחון ובעוצמה שייחסתי להם בעבר.
עכשיו גם יכולתי להבחין בחיוכים קלושים שנזרקו לעברי כאשר הבנות שעברתי לידן חשבו שאני מתכוון לדבר איתן. והעניין אפילו הגיע לקיצוניות כשניסיתי לעבור במקום צר שבו רקדו שתי בנות. אחת מהן נצמדה אליי ולחשה: "אין מעבר. רק דרך הכוס". נשבע בחיי שככה זה היה.
אבל אני לא שיכור.. ולא במצברוח מסיבתי. והיתה לי מטרה שנאחזתי בה מסיבה לא ברורה. אז רק חייכתי והמשכתי להתהלך ברחבי המקום מנסה להבחין דרך העלטה והבלאגן איפה הבחורה ששמתי לי למטרה.

בעבר חילקתי פלאיירים ברחבי האוניברסיטה. התהלכתי עם עוד בחורה ובשלב כלשהו רציתי להגיע לאיזור של הפקולטה למדעי הרוח ולחלק שם.
"למה ללכת לשם?" היא שאלה.
"כי שם לומדת בחורה אחת ששמתי לב אליה ואני רוצה למצוא אותה".
"וואו.. הלוואי שגבר היה מגיע במיוחד לחפש אותי" היא אמרה.

כך שלסיטואציה שאני מתאר יכולים להיות יותר מפירוש אחד. אפשר כמובן לפטור זאת כסטוקריות גרידא. אפשר גם לחפש בזה את האספקטים הרומנטיים. עד כמה שפטיש לכפות רגליים יכול לענות להגדרה הזו.

מצאתי מספר בנות שדומות לה. ונשארתי בסביבת כל אחת מהן. עד שהייתי משוכנע שכל אחת מהן היא לא היא.
הזמן עבר והתחלתי להבין שאני לא רואה אותה.
העצירות שלי והמבטים מסביב נקלטו היטב בסביבתי. וידעתי שאם ארצה בשלב כלשהו להתחיל עם בחורה, היא עשויה לזכור שאני הבחור המוזר שהולך לבד ובוחן את כולן.

פתחתי שוב את הפייסבוק של מיכל כהן ונתתי מבט ארוך יותר בבנות שאנני מסתובבת איתן הערב. כעסתי על עצמי שלא חשבתי על כך קודם.
בעבר, חושיי היו יותר מחודדים. כאשר היתה מישהי שמצאה חן בעיניי ומסיבה כלשהי (והיו הרבה סיבות) לא דיברתי איתה. ידעתי להכיר את החברים והחברות שלה (הייתי מכנה אותם אינדקסים.. עזבו, בדיחה של גיקים) וכשהם היו בסביבה ידעתי שגם היא תהיה.
עשיתי טעות. אם הייתי יודע איך כל 4 הבנות שהיו איתה נראות, היה לי יותר קל לאתר את החבורה הזו מאשר לנסות לחפש בחורה אחת בתוך כל ההמון הזה. טעות של חובבנים.

די. היא לא פה.
התיישבתי לי על אחד הכיסאות וראיתי איך בחור מולי מדבר בשצף עם בחורה. עם הרבה נגיעות. אחד לידי גם שוחח עם בחורה, אבל החברה שלה עמדה לידה בחוסר מעש. אם הייתי טיפה יותר שיכור אולי הייתי ניגש לחברה המשועממת. אני בטוח שהבחור הזה היה מעריך את המאמץ. אבל לא קמתי.
החברה משכה את הבחורה והבחור נותר בלי כלום. יצרתי איתו קשר עין חיובי ותומך והוא ניגש לשבת לידי, להחליף קצת דיבורים של גברים.
הבחור שמולי ניסה לנשק את הבחורה שהוא איתה. היא הזיזה את הראש.
החברים של הבחור לידי רוצים ללכת. הם באים למשוך אותו. שניה לפני שהם הולכים הם מנסים לשדל את אחת הבנות האמריקאיות ששם לזרום איתי. אבל אני לא עושה כלום. לא נכנסתי לקצב.

בסופו של דבר החלטתי ללכת.
שילמתי 12 שקל למונית שירות הלוך ושוב.
שילמתי 30 שקל על כניסה למועדון הזה.
שילמתי 31 שקל על בירה ועוד 3 שקלים טיפ.
הערב הזה עלה לי 76 שקלים ואפילו לא יזמתי שיחה אחת עם בחורה.
אולי אני לא באמת מבין גברים.

למחרת החברה תייגה את אנני וראיתי מה היא לבשה באותו הערב ואת חברותיה. עכשיו אני משוכנע שהן הלכו בסמוך להגעתי לשם.
הייתי רוצה שהסיפור הזה ייגמר אחרת. 
אבל זה סיפור אמיתי מחיים אמיתיים. והדברים לא תמיד מסתדרים כפי שאתה רוצה לחלוטין.
היה לי ערב נחמד בסופו של דבר. בפעם הבאה אני אהיה שוב מוקף חברים ושיכור.