מי אני בכלל? (וגם כמה עדכונים)

אנונימיות.

זה מה שמאפשר לי להמשיך את המשחק הכפול הזה. 

למה כפול?

כי אם החברים שלי  היו יודעים על מה אני רושם פה...

ואם בנות הזוג שלי היו יודעות איך אני מתחרמן מכל זוג כפות שעובר ברחוב...

ואילו בני המשפחה שלי היו יודעים שאני מצלם תמונות באוטובוסים, ברחוב ואיפה לא - תמונות של כפות רגליים...

או אם הקולגות לעבודה היו יודעים שמה שעושה לי את זה הוא ללקק כפות רגליים ולגמור עליהן...

אם משהו מזה היה מתרחש אני כנראה הייתי הרוס.

אז למה אני פה בכלל? 

אני פה כי אני צריך לספר למישהו. לא מספיק לי לחוות ולעשות. אני צריך למצוא הגיון וסדר בדברים בכתיבה.

האם ייתכן שהצורך שלי באנונימיות והצורך שלי לפרוק נוגדים אחד את השני?

האם ייתכן, שכל פוסט שאני כותב מזין את הצורך לפרוק ולספר מצד אחד, אבל מערער על יציבות האנונימיות שלי מהצד השני?

כל תמונה שעולה לבלוג, כל סיפור שמסופר מקטין את הצורך שלי לפרוק ומגדיל את הסיכון שמישהו או מישהי יזהה אותי. שמישהי תזהה את עצמה או את חברה שלה בדברים, בתמונות או בחוויות.

האם אני רוצה להיתפס? האם אני רוצה שהמחיצה בין העולמות תישבר? 

....

לא.

העולם לא מבין והעולם לא יבין.
החברים והקרובים יסתכלו עליי באופן מעוות ולכן עליי לדאוג לכך שאיש מהם לא ידע לקשר אותי לסיפור הזה, לפחות באופן החושפני עד אימה כפי שהוא מופיע בבלוג.
הבחורות שבסיפורים הן אמיתיות והן יודעות על זה. זה כבר סיכון שאני לוקח.
לשמחתי, עד היום היו מקרים בודדים שהמידע הזה יצא החוצה. אבל הוא יצא. הבחורות שסיפרתי עליהן כאן וכאן סיפרו לחברות שלהן. אחת מהן התוודתה בפניי שהיא יודעת, וכפי שרמזתי באותו סיפור, כאשר התחממו העניינים ביננו - היא אף ביצעה בי אקט בעצמה.
כך שנזק ממשי לא קרה עד היום. אני מניח, שזה בגלל שגם אלה שידעו, שכחו מזה. אני מתנהל באופן נורמלי למדי כאשר אני בקרב חברים, עושה מאמץ לשלוט על עצמי. לא תמיד זה מצליח. לפעמים אני נתפס בוהה ואפילו נתפסתי מצלם...


מה אעשה אם יתעורר קשר ביני לבין הבלוג? כנראה שאסגור אותו.

עד שמשהו כזה יקרה, חס וחלילה, אנחנו עדיין פה וזו הזדמנות טובה למספר עדכונים.
הוספתי תמונות לכמה פוסטים ישנים. חשבתי שתרצו לראות.
המלצרית ששיגעה אותי
אני שונא גרביונים
קצת על נשיקות
הפוט פטיש סקס הראשון שלי
עוד סיפור קטן של קיץ
כפות רגליים בקיץ
כך גיליתי שיש לי פטיש לכפות רגליים